בריאות וגישה פוזיטיבית

כשחשים כאב, הרי זהו איתות מזהיר שלא האזנו נכון לצורכי החושים, הגזמנו בהטרדתם או בהתעלמות מצורכיהם לגירוי, כלומר העמסנו על החושים או הרעבנו אותם ובכך גרמנו לעירור-יתר של חוש הכאב. יתכן וחלה גם הסתבכות: התגובות של ההתעלמות מהמידע החושי היו גובות מוגזמות בעוצמתן. ידוע ותקני הוא שבתגובה על גריית-יתר של חוש כלשהו, תהיה זרימה מוגברת של דם ושל לימפה לאותו האזור, וזה גורם ללחץ מקומי או אזורי – הנה לנו דוגמה של הסתבכות. עולמנו הרגשי גם הוא יהיה נסער ולא ממותן, ועוד ועוד שינויים.

 

כאב גדול בהחלט מנטרל את האדם מכושרו לתפקד.

 

לפעמים איבר או אפילו מערכת שלמה יוצאים מכלל פעולה תקינה. קלקול קיבה, נקע בקרסול, דלקת בעיניים, שפעת עם חום ועוד מיני מלות קלות או קשות יותר. לאלו אנו קוראים "נתיך".

 

מהו נתיך ומה החשיבות בהתייחסות כזו אל קלקול קיבה, נקיעת קרסול או שפעת? נתיך זו מתכת במערכת חשמל, הניתכת ראשונה כשיש עומס יתר על המערכת.

 

שלב א': כשהנתיך ניתך

 

ברור שכל המכשירים החשמליים לא עובדים. כתוצאה מכך אין תאורה ולא מכונת כביסה ולא מכבסים, גם לא מפעילים את מעבד התמלילים ולא מדפיסים וכו'. לא נורא, נחים, ישנים, עושים דברים דחופים פחות.

 

כך גם כשנוקעים קרסול או שוכבים עם שפעת. לא נורא, נחים מעט. אך הרי העבודות שלא עשינו אינן ארנבות, הן לא בורחות, רק מצטברות. כלומר, נתיך שרוף לא מקדם את העניינים, אך יש לו צידוק – עומס היתר במערכת. אחרי כמה ימים של "מנוחה" שנכפתה, רוצה האדם לחזור לתאורה מלאה ולחשמל תקין.

 

שלב ב': יש לחפש, איפה במערכת היה עומס היתר שהתיך את הנתיך.

 

ואם אין ברירה, אולי יש להוריד מעומס היתר...

 

זו עצה טובה גם בחיים. אם נקענו קרסול, או קלקלנו קיבה או לקינו בשפעת, יכן והיה עומס-יתר על האיבר (הקרסול, הקיבה או העיניים), או על המערכת המסוימת (מערכת העיכול, מערכת התנועה או מערך התינגודת), ואולי היה עומס יתר על האדם השלם, שהוא כזכור, גנר. אולי היה עומס יתר על עולם הרגשות שלו, עומס יתר על הזמן שברשותו, על המקום בו הוא חי – מה שנקרא "צפוף". עומס יתר על כושרו להתמודד עם המצב. הנתיך שנשרף הציל את המערכת כולה, או לפחות הציל כמה מכשירים יקרים מלהינזק. מסקנה קונסטרוקטיבית תהיה להוריד מהעומס איפה שהוא. לקצר את החזית, לארגן מחדש את הזמן או התקציב, את הכוחות והעיסוקים, או את המקום, כך שבסופו של דבר יופחת העומס.

 

אגב, לכל אדם מערכת כלשהיא המשמשת כנתיך.

 

טוב להכיר מי היא אותה המערכת ה"ניתכת" ראשונה, כדי להכיר את עצמך יותר. המערכת הנוטה לשמש "נתיך" זו המערכת היותר רגישה, יותר פגיעה, או נתונה פחות לפיקוח חכם... לפעמים זו "רגישות יתר" ולפעמים זו "תגובתיות יתר".

 

יש מי שמערכת הדם ממלאה תפקיד זה של נתיך: בעיות עם לחץ דם, עם תיפקודי הלב, בעיות עם כלי הדם, עם המאגרים, עם הרכב או איכות הדם.

 

יש אנשים אצלם מערכת הלימפה ממלאה תפקיד של נתיך: מהר מדי מתנפחים אצלם קשרי הלימפה: השקדים, הטחול, קשרי הלימפה במקומות נוספים. התינגודת שלהם למחלות זיהומיות נמוכה, כל חיידק צ'יק או וירוס צ'יק "נדבק עליהם.

 

יש אנשים אצלם מערכת הנשימה ממלאה את תפקיד הנתיך: מצוננים לעתים קרובות, מנוזלים סתם כך, אסטמה פה ושם, "חריקות" בנשימתם. יש אנשים שאצלם מערכת העיכול ממלאה את תפקיד הנתיך: "כאבי בטן", שלשולים או עצירויות, רגישות יתר למיני האוכל, נטייה לבחילות, להקאות, ל"קלקול קיבה" בכל הזדמנות קלה.

 

יש אנשים שאצלם מערכת השתן ממלאה תפקיד זה: דלקות בדרכי השתן, "דליפה" מרגיזה מהשופכה ומהשלפוחית וכדומה.

 

יש אנשים שאצלם מערכת המין ממלאה תפקיד של נתיך: מיני חולשות כמו קרירות-פריג'יד, ווגיניסם, אין אונות, בעיות תפקודיות או בעיות זהות. אלו נפגעים, קורסים, מגלים חולשה במצב קושי חיצוני או קושי פנימי.

 

יש אנשים שאצלם מערכת התנועה ממלאה תפקיד של נתיך: בקלות יתרה נלנקוע מיפרק, לשבור עצמות, להתעייף בשריריהם (כדי להתעייף אפשר גם בחושים, גם במוחות ואפילו בבלוטות).

 

כמובן שיש לכל התופעות הללו גם שמות לטיניים, אך אנו מתייחסים אליהם כאן כאל "נתיך", ביטוי של עומס יתר או איתות על כך.

 

יש אנשים שאצלם מערכת העצבים המרכזית ממלאה תפקיד של נתיך: במצבים קשים הם ישנים יותר מדי, או לא יכולים להירדם, או יתעוררו ככה סתם באמצע הלילה (הזדמנות להשתתף בדאגות לעתיד העולם או האומה), הרגשות שלהם יגאו ללא פרופורציות, החשיבה תשתבש, הזיכרון יבגוד, הדיבור יהיה לקוי או מעוכב, התנועות יהיו לא יעילות.

 

יש הנולדים עם נתיך ברור ויש המפתחים אותו עם הזמן, אולי על בסיס נתונים תורשתיים או נתונים מבניים (מחיצת אף עקומה, בקע במפסעה). אך בטרם "נאשים" את הנתונים התורשתיים מוטב לדעת, שמכלול הנתונים הללו, הגינום של כל פרט, כולל גם נתונים לגאוניות, ליופי גנר, לגבורה. אזי למה אלו לא באים לכלל ביטוי, אלא דווקא נטיותינו לחולשה? אולי כי לא זימנו להם הזדמנויות לבוא לכלל ביטוי. אולי כי לא שמנו לב לניצניהם, אלא שמנו לב דווקא לשלילה, לקשיים ולבעיות, עם תירוץ שקוף שנוהגים כך כדי לתקן את הבעיות. מה פתאום? מהזכרת הלילה לומדים רק שלילה באופנים שונים: מתרגלים אליה, מקבלים זאת כ"טבעי", כמובן מאליו, מאבדים את הרגישות ואת ההתנגדות הטבעית. מתקיים תהליך המעבר מפתולוגי לנורמטיבי שנהיה "נורמלי".

 

האם כל בעיה או "בעיה "נחשבת על ידנו כ"נתיך"? כמעט. כל עוד אפשר לאמור "יכול להיות יותר גרוע מזל שרק זה קרה", ניתן לתקן ויש דרכים רבות לתיקון על ידי הפחתת עומס היתר (נתיך שלב ב'), או על ידי חיזוק המערכת/המערכות (נתיך שלב ג). לטעמנו, זו גישה אופטימיסטית ופוזיטיביסטית לקשיים. מה עוד, שבעיה היא גם אתגר!!! ואם זאת, ובל נשכח זאת, לכל דם יש גם מערכת שיכולה לשמש מנוף וגלגל תנופה לשיפור המצב הכללי, הבריאות גנר-רנג-נגר.

 

שלב ג' (בשימוש חכם בנתיך) – האפשרות לחזק את המערכת ואת כל המערכות או את השלמות כולה.

 

אחרי שישבנו בחושך או הקטנו את העומס, אפשר לסכם, ביני לביני, שאינני רוצה ואינני יכול להוריד מהעומס, ואולי ניתן לחזק את המערכת: להוסיף חוטי חשמל או גנרטור או חיבורים למקורות נוספים. בקיצור, לחזק את מערכת החשמל כדי שתעמוד בעומס המוגבר.

 

איך מחזקים את המערכות? איך מגבירים מקורות אנרגיה לפעילויות השונות? הרבה דרכים מובילות לרומא, הרבה נתיבים לחיזוק הבריאות. כל איש יכול וצריך למצוא את הנתיב המתאים לו ולביתו: שינוי תזונה, שינוי הרגלים, הפסקת עישון, הוספת ויטמינים למזון, שינוי דרכי הבילוי, תחביב מרתק, חברה המוסיפה משמעות לחיים, בילוי מעשיר, אתגר, תפקיד עם אתגר, מגע מרגיע או מסעיר אך מגע טוב. הרחבת המשפחה. לימודים מעשירים, ציפייה חיובית ועוד ועוד. כל אלה יש בכוחם לחזק את המערכת הבסיסית שתספק אנרגיה.

 

בריאות איננה "מתנה משמים". לרוב אלו מתנות תוצרת עצמית, או תוצרת של אדם למען עצמו, למען חבריו ושכניו. דבר אחד ברור מעל לכל ספק: אין מה להתמרמר על ה"נתיך" ועוד פחות מכך יש לטשטש את המידע ממנו, על ידי משככי כאבים סתם. וכשמתקנים את הנתיך, או מחליפים אותו בחדש, בל נשכח שהיה זה איתות לנושא מקיף. הנתיך, כהשקפה, בכל שלושת השימושים שלו, הרי שזה טוב הן לבריאות משתפרת והן לבירואת משופרת, כי הרי כיף להיות בריא ובריאות בכל (איבר, אזור, מצב) היא כיף.

 

על עקרון "הסמוך" וכמה דוגמאות להמחשתו.

 

השם "סמוך" נלקח, ללא רשות מוקדמת, מספרו של פוצו "חבורה שכזאת", המלא דמויות שאכן ניתן לסמוך עליהם באופנים שונים. נקווה שבדיעבד ישמח. עקרון הסמוך אומר שניתן בהחלט לסמוך ע החוכמה המעוגנת במבנה האדם . גם אם יש טעויות או קלקולים, לרוב יש בכוחה של חוכמה זו לתקן או לשקם. כמובן בתנאי שניתן תנאים מתאימים לתהליכי תיקון או לתהליכי השיקום ולא נוסיף הכבדות. למרבה הצער, אין חוק חכם זה חל על פגיעות מתאונות: תאונות דרכים, תאונות עבודה, "תאונות" מלידה. והן רבות והן מתרבות. לאלו יש אמנם גם כן מזור, המעוגן במבנה אחד ויחיד: השכל האנושי וכושרו הבלתי מנוצל: להימנע מתאונות! על מי ועל מה ניתן לסמוך שבריאותנו תישמר, ואולי גם תשתפר, או תעבור תיקונים, או יימנעו ממנה קלקולים? נביא כמה דוגמאות להמחשת כוונתנו.

 

השלמות של גנר (גוף-נפש-רוח), עליה ניתן לסמוך. פעמים מכתיבה הרוח, רוחו של האדם את הכיוון והעוצמה של התנהגותנו: בספורט, בשאיפות להשיג. אך הגוף בכל זאת מעורב ויאותת או אפילו יכתיב, אם הגזמנו בשאיפות. לפעמים הגוף עצל, מתחשק לו לשכב, אלא שאז הרוח או הנפש לא יתנו לא להסתפק במועט זה. לפעמים דווקא עולם הרגשות מכתיב דרכי התנהגות. אלא שאז הרוח, המרכיב הקוגניטיבי, מתערב לאזן את סערת הרגשות ולהוסיף שיקול דעת.

 

ניתן לסמוך על החושים. שיאספו מידע משמעותי, שימיינו את המידע הרב הקיים בתוכנו וסביבנו כך, שחלקו יאוכסן ויישמר, וחלקו יתן תדרוך (הדרכה) נאות להרבה מיני תגובות מותאמות: גם תגובות אוטונומיות אשר בשש המערכות הפנימיות, וגם תגובות אוטומטיות או רצוניות. לא בכדי מפוזרים החושים בכל איבר ואיבר! אפילו באיבר החוש, כמו העין או האוזן, ישנם כמה וכמה מיני חושים. בעין יש לא רק חוש  הראייה אלא גם חוש מגע (לוודא שעדשות המגע התאימו), חוש לחץ, חוש קור וחוש חום וגם חוש כאב (וזה כבר כולל את עיקרון הרב-ביטוח). ערכם של החושים לא רק בהיותם גלאים, המגלים כל שינוי קל, אלא גם בכך שהם מהווים מסננת יעילה, המונעת קליטת עודפי גירויים. תארו לכם שיש לנו חוש ראייה לא רק בעין אלא על פני כל העור, כמו לתולעים, לשלשול. היינו משתגעים מהעודף. לכן ניתן לסמוך על החושים. ומגיע להם שנדע עליהם באופן מכובד ולא נקפח עשרה מתוך החמישה עשר על ידי התעלמות מהם והחשבת "חמישה חושים והחוש השישי שאינו חוש". כל חוש וחוש על פי דרכו ובאופן עצמאי מהווה "סמוך". לדוגמא, אפשר לסמוך על חוש הצמא. גם כשמתעלמים מהמידע שהוא אסף על מצב הנוזלים בגוף בכלל ובדם בפרט, הרי שהוא הפעיל מנגנונים להחזרת המצב לקדמותו, או לפחות למניעת נזקים קיצוניים, עד שנתקן התנהגות. וכך כל חוש וחוש ותבונתו, עליה ניתן לסמוך!

 

ניתן לסמוך על חוק השכנות ועל השכנות הטובה. העור שומר על השרירים ועל כל מה שמצוי בשרירים: כלי דם, כלי לימפה, עצבים, תאי חוש, מאגרי חומרים. כל אלה מצויים גם בעור עצמו. השרירים מגינים על השלד, על העצם הצפופה. מוטב לקבל מכה בצד הגבי של השוק מאשר בצד הקדמי, שם העצם כמעט לא מוגנת על ידי שרירים. מי שיקבל מכה בזיז המפרק וראה כוכבים, הסיבה היא שהמכה נחתה בעצם בלתי מוגנת על ידי שרירים. העצם הצפופה, זו המצויה בהיקפה של כל עצם, מגינה על העצם הספוגית. בתוכה, בחלליה הספוגיים, מצויה הרקמה ההמוטופוייטית – המייצרת את הדם. העצמות כיחידה שלמה, מגינות על האיברים הפנימיים הרכים יותר מהעצם. וכן הלאה, כל שכן מגן על שכנו, ועל כך צריך לסמוך.

 

על האיתותים מהגוף צריך לסמוך. אם יש צרבת בוושט – הרי זה איתות ברור שמה שירד בוושט לא מתקבל יפה על ידי הקיבה וחוזר אל הוושט. ולפעמים תופעות הלוואי או תוצרת הלוואי של אי-נחת ממה שהגיע אליה, הוא שגורם לצרבת. צרבת, צריבה, חום, תחושת קור, דיגדוג, געגועים – אלה איתותים מקומיים או כלליים.

 

הכאב הוא האיתות לכך, שהכבדנו על אחד או על אחדים מ-51 החושים. צריבה בשעת הטלת השתן, זהו איתות ברור שמשהו גירה את האזור באופן מוגזם ומכאיב. אין להתעלם מהאיתות אלא לסמוך על מהימנותו, לבדוק במה "חטאנו" בהתנהגות ולפנות לעצת רופא. גם עייפות הינה איתות שהגזמנו במשהו. לעייפות גם משמעויות נוספות, שהחסרנו משהו. האזנה לאיתותים אלו ומאמץ אינטלקטואלי להבינם – על אלה צריך לסמוך.

 

התהליכים האוטונומיים, אלו המתרחשים בתוכנו ללא שותפות עם ההכרעות הרצוניות שלנו – זהו "סמוך גדול". תארו לכם שעלינו לשקול ולהחליט כמה דם ואיזה הרכב של דם יגיע כל שנייה אל כל מילימטר מרובע או מיליגרם של גופנו, באופן התואם את הסיטואציה. מחשבי ענק לא יפתרו נושא זה באופן כל כך מופלא כמו מנגנוני הגוף עצמו. וכך, באופן אוטונומי, ישתתפו בתהליכים גם מערכת הלימפה על מבניה הרבים, מערכת הנשימה לתחנותיה, מערכת העיכול על פיתוליה, מערכת השתן ומערכת המין, בקיצור כל שש המערכות הפנימיות. העובדה שכל שש המערכות הפנימיות פועלות בו זמנית, בתיאום מופלא ביניהן, ללא כל מנוחה או הפוגה כללית, ללא שביתות וללא שבתות, וגם מבלי שנהיה מודעים לכך, הביאה להתעלמות מהן ומצורכיהן במידה רבה. ניתן לסמוך עליהן, בעיקר אם נדע להתחשב בצורכיהן: קביעות יחסית (מה שקרוי "הומיאוסטזיס"), ללא שינויים רבים, קיצוניים, מהירים (בהרכב האוויר, בהרכב המזון, בעומס יתר על הלב, על הכליות, על קשרי הלימפה של המיניות...) בורות אינה בושה, אך בושה היא לא לרצות לדעת כדי לתת ל"סמוך" זה תנאים נאותים.  למשל, גריית-יתר של מערכת אחת (בתקופתנו ועל פי צווי האופנה של תקופה זו, גריית-יתר של מערכת המין או של מערכת העיכול, להבדיל), היא התעללות בכל שש המערכות הפנימיות ובחוכמת הסמוך של התהליכים האוטונומיים. עיצבוב אוטונומי סימפטתי קיים במצבי סכנה או מה שאנו מפרשים כסכנה. כוחו בכך שהוא מגייס את כל משאביו בכוח להתמודדות. עיצבוב אוטונומי פארא-סימפטיקוס מפעיל את שש המערכות באופן מתואם לרגיעה או למאמץ המעבר החכם מזו לזו, מסימפטיקוס לפאטרא-סימפטיקוס, הוא "סמוך" ענק. מעבר דו-סיטרי. מסערה לרגיעה ומרגיעה לגיוס עליון ו...חזרה.

 

המעבר הדו-סיטרי בין תהליך אוטומטי ורצוני, על כך צריך לסמוך. כל פעילות אוט7מטית היתה פעם רצונית עד שעברה אוטומטיזציה: אפילו ייניקת תינוק, הליכה ויציבה, ביטויי הפנים. כל ההרגלים שלנו היו פעם "רצוניים", מהוססים, למדנו אותם וגיששנו לגביהם. הפכו לאוטומטים, כדי לחסוך זמן ולייעל ביצועים. אך אם נוכחנו לדעת שהתגובה או ההרגל שנבחר אינו מתאים, הרי שבידינו לתקנו על ידי החזרתו לרמה רצונית, תיקונו על פי הבנתנו המשופרת ושוב תיעשה אוטומטיזציה של התגובה החדשה. זה נכון לגבי המימיקה (ביטוי הפנים), לגבי הרגלי האדיבות, הרגלי היציבה, הרגלי האכילה, הרגלי העבודה ומה לא!

   

התחנה הרצונית המלווה כל מערכת, המגיבה תגובות אוטונומיות, מחשש שכבר פיארנו ושהן בלתי תלויות ברצוננו (השותף הרצוני). כאילו נאמר בכך שיש טעם בחוכמה ובשיקול הדעת ואין לסמוך באופן עיוור על ה"סמוך": כדי לשפר את מחזור הדם, את פעולת הלב, כדאי לרוץ. לרוץ זה רצוני. כל תנועה חכמה תשפר גם את מחזור הלימפה, וכן ייעשה גם עיסוי רצוני או לטיפה בכיוון של הלב. נשימת – אף במקום נשימת פה – זו הכרעה רצונית המשפיעה על מערכת הנשימה כולה. הגדלת נפח בית החזה על ידי יציבה משופרת משפרת עבודת ריאות ועבודת המערכת כולה... מערכת העיכול האוטונומית, הפועלת גם ללא תלות ברצוננו, מעכלת בכל זאת רק מה שהפה והידיים הכניסו אליה באופן אוטומטי או רצוני. הרגלי שתייה משופרים, הודות להתייחסות רצונית (גם רצינית), עשויים לשפר את פעילות מערכת השתן וגם את פעילות שאר השש המערכות האוטונומיות, הבלתי רצוניות. המוסר המיני, הרצוני ורציני, ולא זה הנסחף אחר אופנות, מגן על בריאותה של מערכת המין, על שש המערכות הפנימיות וגם מעבר לזה... זאת למדנו לאחרונה באופן מאוד דרמטי. אך ידענו זאת גם קודם.

 

אפשר לסמוך על מנגנוני משוב רבים שבגוף. חוכמת המשוב בכך שאין צורך בפיקוח מן החוץ אלא התהליך עצמו מפקח על מהלכו: כמות ההורמונים בדם מהווה את המשוב לבלוטות ההורמונליות, הקובע כמה לייצר: אם יש בדם הרבה מן ההורמון, הרי שמיותר לייצר בעודף. מנגנון משוב זה חכם במיוחד, כי כמויות ההורמונים הן כל כך זעירות, ופעילותם כל כך רחבה, ועודפיהם כה מסוכנים. כי הרי הם ווסתי התהליכים! יש קצת הפקדות באופנה להתערב בתהליכים על ידי הוספת הורמונים בתרופות, בגלולות למניעה, לזירוז, להסדרה או לעידוד תהליכים ל"פיתוח גוף" ליופי. אולי מוטב לפעמים לחפש דרכים אלטרנטיביות-חילופיות או אמצעים אחרים שלא יתערבו במנגנון המשוב העדין. עלינו לדעת שזו התערבות המלווה בסיכון. מנגנו משוב אחר הוא התכווצות (= הצרות) או התרחבות כלי הדם – על פי כמות הדם העובר בכלי הדם וגם על פי הרכבו. היצרות כלי הדם בגלל חסר בנוזלים או כמשוב על ירידת כמות הנוזלים היא חכמה מאוד. ויש להתחשב בה, למנוע אותה.

 

המקצבים הטבועים בדם, עליהם ניתן לסמוך. ייתכן וכלולים במקצבים אלו השעונים הביולוגיים למיניהם. ואולי כלולים המקצבים העמוקים הללו באמירתו החכמה של המלך שלמה, החכם מכל אדם: לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים: "עת ללדת ועת למוד, עת להרוג ואת לרפא, עת לחבוק ועת לרחוק מחבק" (קהלת ג'). יש מקצב של היממה, יש מצב ערנות ויש מצב שינה וישנה המחזוריות ביניהן. נכון שיש, מבחינה זו בלבד, שני טיפוסים קוטביים: אלו המשכימים קום ואלו הרעננים דווקא בלילה. זה מעוגן גם בבלוטה הורמונלית, באצטרובל. אך מה שחשוב מבחינת עיקרון הסמוך, שטוב לסמוך על בטחון זה שיש בכוחה של השינה לרענן ויש בכוחה של ערנות "פוריה", שיש עמה עשייה קונסטרוקטיבית, להביא לשינה מרעננת. ויש גם קשיים. אך מטיבם של המנגנונים שככלל אפשר לסמוך על מקצב יפיפה זה.  יש מקצבים בני מחזוריות של כחודש, 28 יום. במהלך המחזור הזה ישנם השינויים ההדרגתיים המושפעים מהורמוני המין, הפועלים במחזוריות של חודש. מי שסומך על מחזוריות זו, על מקצב זה, יכול להתאים לו פעילויות, מבלי שיכביד על הימים העמוסים ממילא, כמו ימי הווסת, ולהיענות למרץ שבין שתי תקופות הווסת ולימים אלו לכוון פעילות יותר מאומצת.

 

יש מקצבים של עונות השנה, מחזור של שנים-עשר חודשים, אביב, קיץ, סתיו וחורף. יש מחזוריות של תקופות בחיים: יש תקופה בחיים לחלומות, להבעת משאלות, ויש תקופה של הגשמתן. יש תקופה שצריך לקבל יותר ויש תקופה שצריך לתת יותר, יש תקופה שיולדים ילדים, ומגדלים אותם ויש תקופה שיולדים יותר יצירות רוח או "יצירות" רגש. טוב להאזין למקצבים פנימיים אלו. מוטב ללמוד לפי שיולדים ילדים, יחד אתם, ואולי אחרי שפרחו אלה מהבית. מוטב ללדת ילדים לפני שנהיה מבוגרים מדי, ולא תמיד ה"מוטב" הוא בר ביצוע. לטייל בעולם אפשר גם עם ילדים וגם אחרי שהילדים גדלו. יש זנים שטוב לגדל ילד ברחם, לתת לו חיים טובים בעזרת שני ההורים וסביבה עשירה הכוללת סבים ודודים וחברים... להקדים גיל זה או לדחות גיל זה עד למי יודע מתי, יתכן והם אופנה ויתכן שתימצא דרך להתחכם למקצב הטבוע בנו, אך השאלה היא בכל זאת מה המחיר. ילדים שנולדו לילדים, טבוע בהם החסר, אי הבשלות של הרחם ושל האם כולה. ילדים שנולדו בסיום תקופת הפוריות, אורבות להם סכנות. מוטב עם המקצב ולא כנגדו. סמוך עליו, חוכמה רבה בו.

 

צריך ואפשר לסמוך על חשיבה אינטואיטיבית

 

רוב הבחירות שאנו בוחרים בין האפשרויות הרבות או האין-סופיות, הן בחירות אינטואיטיביות. הרבה הכרעות בחיים, הרבה פתרונות לבעיות פשוטות או מורכבות נמצאו בדרך האינטואיטיבית. כמובן שאת האינטואיציה יש להעשיר על ידי לימוד, על ידי קניית ידע, על ידי ניסיון ושוב לימוד. אך בסופו של דבר טוב אם נסמוך על האינטואיציה. מה עוד, שמחצית שלמה של קליפת המוח הגדול, מחצית שוות ערך לבת זוגתה, עוסקת בחשיבה ובתכנון עשייה אינטואיטיביים. המחצית השנייה, לעומתה העוסקת בחשיבה ובתכנון עשייה לוגית, בשיטה של שקלא על פי השיקול: "או...או...", אם... אז...". אין, לדעתנו, לאף אחת משתי הדרכים הללו, הלוגית או האינטואיטיבית, עדיפות על פני חברתה. אדרבא, יש טעם רב בשילובן המתמיד. ואל נא "נתקפל", כשאנו נוקטים בזו האינטואיטיבית. חוכמת "האמהות הפרימיטיביות" שווה לחוכמת מחקרים מדעיים רבים. חוכמות קדומות עברו ניפוי של דורות וגם העשרה של דורות. שומה עלינו להוסיף עליהן ולא לבזותן.

 

יש תמיד הרבה אלטרנטיבות ואין דרך אחת בלבד, נכון בכל פעילות.

 

גם בפעילויות כל כך עמוקות, סמויות, כמו רגשותינו, יש אלטרנטיבות. על זה צריך לסמוך. או אז אולי נמנע מהתנהגויות קיצוניות של "חוסר ברירה". אהבה נכזבת? תבואנה אחרות. מבחן כושל? יש עוד מבחנים ובהם נצליח. כואבת הברך? ניתן להלך כך שהברך תנוח ותירפא ואילו מאמץ ההליכה יפול על מיפרק הירך או על מיפרק הקרסול, בקיצור על השכנים. אפשר להרים חפץ בהמון אופנים ולא רק כמודגם בספרים. אפשר למצוא עניין בהמון תחומים. חשוב מאוד שנהיה מודעים לאופציות הרבות, לאפשרויות הרבות הפתוחות לפנינו, גם כשנוטים אנו להתחפר באפשרות האחת... אין להינעל עליה דווקא! נכון, חשיבה כזאת מחייבת תירגול. יש לתרגל את עקרון ה"סמוך".

 

תהליכי שיפור ושיקום צריכים זמן

 

מי שסומך על הזמן כגורם משפר, מתקן, לא ימהר להתערב בתהליכים, חלקם תהליכים סמויים, על ידי בליעת המון מיני תרופות או על ידי שקיעה במרה שחורה "אוי, מה יהיה?", או התעצבנויות מיותרות, או "הרמת ידיים ביאוש".

 

ניתן לסמוך על חוכמת הגוף, הממציאה הרבה פתרונות לכל בעיה.

 

האחת: כשנפצעים ויש דימום, יש גם קרישת הדם. אלא שעודף קרישה עלול להכביד, ועל כן יש מנגנונים הממיסים קרישי דם. והכל מתואם להפליא...עד ההתערבות המלאכותית או האלימה, שעלולה לסבך. ודוגמא אחרת: כשאוכלים יותר מדי ממתקים יווצר עודף סוכר בדם. זה יפונה בעזרת ההורמון אינסולין, אלא שהפינוי עלול להיות מהיר מדי או רב מדי, כלומר בבת אחת תרד רמת הסוכר בדם. או אז יופיע הורמון אחר, הגלוקוגן, ויגייס סוכרים מהמחסנים אל הדם. וכך עוד ועוד... מן החיים.

 

ה"סמוך" העליון הוא השכל שבו נתברכנו

 

על כל המנגנונים החכמים, ולעיתים ממש יותר חכמים מהאדם הנושא עמו מנגנונים אלו, בכל זאת טוב לסמוך על היכולת של האדם לשקול, להיערך לקראת, לחזות מראש, לתקן, ללמוד מהשגיאות, לחקור את המופלא, להעיז, לדעת לוותר, להימנע, להתמודד, להתרשם ולהתרגש, לרצות, ליזום להאמין באל אחד גדול ועוד ועוד תכונות נשגבות על היותנו  בני אדם אנושיים. על זאת יש לסמוך שיעמוד לנו בעת צרה ובעת שמחה. אמן.

 

כדאי לסמוך על האנושי שבנו: על השייכויות שאנו שייכים, ולעשות שתהיינה רבות, משמעותיות, טובות. לסמוך על הרצון לתת ולקבל ולהיות שייך. על הכושר ללמוד ולהחכים. לעשות למען עצמנו ולמען אחרים ועוד.

 

חוכמת הגוף (the wisdom of the body and mind) אמיתות המעוגנות במבנה האדם בנוי בחוכמה ובתבונה רבה ביותר, וטוב לברך על כך את הבורא יום יום. יש מי שמתייחס אל האדם כאילו הוא "מערכת סגורה": יש לי כך וכך כוחות, ניצלתי אותם וזהו זה, יש לי כך וכך כשרונות או נתונים, זה מה שאוכל לעשות בהם, יש לי אלו ואלו נתונים תורשתיים, מה ניתן לעשות מעבר לכך? נולדתי בתאריך זה וזה וההורוסקופ שלי מראה מה צפוי לי! הגעתי לגיל זה וזה, למה עוד אוכל לצפות? במצבי, בגילי, בסביבתי, בימינו, בארץ זו... "ועוד ועוד אימרות כנף מחדליות, המרפות ידיים. הן אינן שיקריות אך גם אין הן האמת כולה... אלו אמירות פטליסטיות המערבות "גורל", אמירות דטרמיניסטיות (סופניות, מגבילות).

 

האמת הבסיסית היא שהאדם הינו "מערכת פתוחה". מערכת פתוחה, הקולטת קרינה וגם מקרינה, המושפעת וגם משפיעה, הקשורה בכל מיני מעגלים: עם הטבע, עם הנוף, עם העשייה, עם ההתקדמויות בכל מיני תחומים, גם עם בדידויות, עוינות, אך גם עם חברות וערבות הדדית. והעיקר, יש לו לאדם כוחות "להוציא את עצמו מן הבוץ, מהנפילות, מהחולשות.

 

יש בכוחה של האנושיות שבנו לכוון את הדינמיקה, את ההשתנות בכל רגע, לפתיחות נוספת, להתעשרות נוספת. למדנו, זאת על פי אנשים רבים שהפכו את מצבי השפל הנוראיים לאתגר, לכוחות על למען הישרדות ולמען השתפרות.

 

אגדה על הברון ממינכהאוזן מספרת שנפל לבור עמוק ולא היה מי שיוציאנו משם. אך רצה לצאת. אבל איך? משך עצמו בשערותיו. עוד קצת ועוד קצת... עד שיצא.

 

סתם אגדה? לא. אמת חיים אצל רבים. פעמים באה גם עזרה. קוראים לה "בעזרת השם", או גורן, או תפילה שנשמעה, או כוחות נפש, או "אין ברירה".

 

עצם היכולת להירפא היא אמת המעוגנת במבנה! זוהי חוכמת הגוף!

 

כל פעם שגברנו על מיכשול בריאותי הרי שלמדנו. הגוף=גנר למד ויזכור לפעם הבאה. אני אולי שוכחת אך גופי=גנר לא שוכח כי אם זוכר. לעיתים מידע זה נשלף בקלות ולעיתים הוא נשלף בקושי מהזכרון הגנרי. יש והוא נשלף בעיתו ויש ונשלף באיחור מה. אפשרי שמהות האיכסון משפיעה גם על טיב ההיזכרות. כל שעשינו נכון למען בריאותנו, הרגלי חיים נכונים, הימנעות משטויות בריאותיות (תרופות בעודף, סמים, משככי כאבים סתם), נרשם בזיכרון. גם כל שגיאה שתיקנו, ולו אך לזמן מה (לזמן מה הפסקנו לעשן, לזלול, להתעצבן) נרשם בזיכרון הגנרי ועליו אפשר לסמוך. בדומה, השגיאות שעוללנו לבריאותנו נשמרות בזיכרון ולא נמחקות. בנו תלוי אם תצוף, או תציץ מהגינזך, או תישאר שמףורה שם. כי הרי עקרונית מעדיף הגוף=גנר את הטוב, את הבריאות, זו חוכמתו.

 

לפעמים מאכזבים מנגנוני הפיקוח הפנימיים, עליהם רצינו ואפשר לסמוך. קורות תאונות. התאבדויות, מוות שלא בעיתו – אלו תאונות. יתכן ועוד דקה או קירבת האדם הנכון בזמן הנכון היתה מונעת תאונה זו. לעומת זאת, תאונות דרכים, תאוות עבודה, אלימות (נגד ילדים, נגד נשים או גברים, נגד חלשים) הם כישלון. כישלון מכאיב של ה"סמוך". יש כשלונות. גם לכשלונות יש הסברים: שטיפת מוח, היחלשות מנגנוני ה"סמוך" ועוד...

 

העיקרון השלישי של הגישה הפוזיטיביסטית – עיקרון הרב-ביטוח

 

רב-ביטוח הנוגע לאדם הוא עיקרון שלכל איבר כמה וכמה תפקידים וגם לכל תפקיד כמה וכמה איברים. ובכך לא די. עיקרון זה נכון גם לגבי תהליכים וגם לגבי התנהגויות. כמה דוגמאות (עשר, ולא מיצינו):

 

כשהאדם נתון בסכנה, חל גיוס כללי של המערכות: החושים מתחדדים, מערכת העצבים המרכזית ומערכת העצבים ההיקפית ומערכת העצבים האוטונומית – הסימפטיקוס – נכנסים לעירור-לכוננות רבה או עליונה, השרירים נדרכים וקבוצה גדולה של הורמוני-עקה (סטרס) מיוצרים ומופרשים לדם בכמות מוגברת. רב-ביטוח? אכן כן.

 

עיקרון הביזור בכל: במערכת העצבים המרכזית, בחמש מוחות הגולגולת, שמשקלם סך הכל קילו וארבע מאות גרם (אצל אדם השוקל, נניח, 70 קילוגרמים) מתקיימת חלוקת תפקידים מופלאה ביניהם, ושיתוף פעולה ביניהם, עם תלות הדדית ועצמאות, לא פחות מהתלות. נפגע אזור, לא בהכרח נפגע גם אזור אחר. פעמים רבות אזור שכן או אזור אחר נוטל את התפקיד של האזור שנפגע. יש פוזיטיביזם בידיעה זו, ויש טעם רב לבנות תמיד על מה שקיים, והוא טוב וחזק ושמר על מלוא הפוטנציאל. אין להתייאש בגלל מה שנפגע, חס וחלילה. המבנים המסדירים עירנות וגם שינה מפוזרים בשלושה מתוך חמשת המוחות (במוח המוארך, התיכון והביניים). המסילות העוברות דרך התצורה הרשתות הזו משפיעים על העירנות וגם מושפעים ממנה. רב-ביטוח. המבנים המוחיים בהם מאוכסן הפוטנציאל של רגשות וריגושים, אהבה ושנאה, זעם וכעס ורחמים, טוב לב ורשעות ועוד ועוד, בנוי כטבעת בעלת שעבה מבנים. מרכזים-גנגיליונים (=צברים) של חומר אפור, במוח הגדול הקדום וגם במוח הביניים. ועוד מערכת עצבים שלמה, האוטונומית, שותפה בעול הרגשות!

 

המבנים המפענחים את המידע-האינפורמציה מכל החושים הרבים שבכל האיברים, מפוזרים במוח השידרה לכל אורכו, במוח הביניים-בתלמוס, במחצית הקליפה של המוח הגדול וגם במוח הקטן. המבנים המתכננים תגובות על סמך מידע עשיר זה מפוזרים בחוט השידרה לכל אורכו, במוח הביניים, במוח הקטן ובמחצית שלמה של המוח הגדול, הן הקדום והן בקליפתו.

 

עיקרון הביזור (=הדצנטרליזם) הוא עיקרון רב-ביטוחי מאד. המבנים המשמרים גם מידע חושי, גם רגשות, גם תוכניות לתגובה, כלומר המבנים לזכירה, מפוזרים בכל אזורי המוחות על פי פיזור-ביזור הגיוני. הזכירה ממוקמת גם באיברים מחוץ למוחות! חשוב לזכור זאת בתקופה ובתרבות הבונה רבות על הזיכרון.

 

רוב התהליכים בתוך התאים ובין התאים, ואולי כולם, הם תהליכים רב-שלביים. על כל שלב מפקח אנזים אחר, נוצרים חומרי לוואי אחרים המשתלבים במעגלים אחרים שיוצרים תהליך. האנזים עצמו איננו חומר פשוט אלא מורכב משני מיני חומרים: מחלבון=האפואנזים וממינרל (מתכת או אלמתכת) או ויטמין=הקו אנזים ובביטוח שברב-ביטוח.

 

כמה דוגמאות לתהליכים רב-שלביים, במילים ללא הנוסחאות: תהליך פירוק הסוכר = תהליך החימצון הוא בן 9 שלבים. זהו מעגל הקרבס המפורסם (בין מי שלומד מעט ביולוגיה).

 

תהליך קרישת הדם גם הוא בנוי מכמה וכמה שלבים וכל שלב תלוי בחומר אחר ונוצר במקום אחר. לוחיות הדם (הטרומבוציטים) נוצרים בעצם הספוגית ונמצאים במחזור הדם, הסידן החיוני לקרישה מאוכסן בעצמות וזורם בדם בפיקוח הורמונלי, הפרוטרומבין הוא חלבון הנוצר בכבד וזורם בדם בפיקוח הורמונלי, הפרוטרומבין הוא חלבון הנוצר בכבד וזורם בדם בצורתו הבלתי פעילה, אך בשעת צורך בקרישת הדם, כל המרכיבים השונים ייפגשו למשימה המשותפת.

 

כמעט לכל חומר יש איבר אגירה, בו הוא נשמר עד שיהיה נחוץ. הדם נאגר בכבד ובטחול, ובמשך השינה גם בכלי הדם שבריאות, סידן וזרחן נאגרים בעצמות ובשיניים. מים נאגרים ברקמות החיבור למיניהן ואלו מתייבשות כשחסר נוזל, סוכרים נאגרים בכבד ובשרירים וגם בתור שומן, אחרי ששינו צורת מסוכרים לשומנים, שומנים (ואל נראה בהם רק מטרד לגיזרה אלא חומר חשוב) נאגרים ברקמות החיבור. מידע וידע נאגרים בזיכרון והזכירה קיימת בכל איבר, בכל ריקמה ובכל תא וגם במוחות! חלבון נאגר בשרירים, אנרגיה לדרגותיה אגורה בחומרים הכימיים שבתוך התאים, ATP, CREATIN PHOSPHAT. פירוקם הופך אותם לזמינים לעבודה או לאנרגיה חשמלית או כימית או אחרת.

 

כל פעילות וכל תהליך מאובטחים על ידי מנגנונים אחדים: הנתונים התורשתיים רשומים בכל תא ותא, בגרעינו. כלומר בכל תא מצויה האינפורמציה מה לעשות, מתי וכמה. אך בכך לא די. יש מערכת הורמונלית, המפקחת. גם על כך לא די לסמוך: יש שלוש מערכות עצבים, המשתפות פעולה, אך גם מחלקות ביניהן את התפקידים, כדי להגיע לתיאום מופלא בין הפעילויות והתהליכים. רב-ביטוח.

 

הורמונים שכבר שיבחנו אותם כווסתים של כל תהליך, לא עובדים כסולנים. כל תהליך רציני מאובטח על ידי כמה הורמונים: כדי לווסת את הזרימה במחזור דם ומחזור לימפה, ישתתפו ההורמונים NORADRENALINE, ANGIOTENSIN, VASOPRESIN, SERATONIN, INSULIN, ADRENALINE, HISTAMIN, ESTROGEN , כדי להבטיח גדילה תקינה ישתתפו: growth hormone, parathyroid hormone, thyroxine, glucagon

 

כדי להבטיח פוריות לגבר ולאישה ישתפו פעולה שוב הורמונים רבים ולא רק אלו שנזכיר כאן:

PROGESTERON, TESTOSTERON, PROLACTIN, GONADOTROPIN, OXYTOCIN, ANDROGENS, FSH, LH

 

בקיצור, לעולם לא פועל הורמון אחד בדד, אלא תמיד כמה וכמה הורמונים בשיתוף פעולה מעודן ורגיש, תוך משוב עצמי ומשוב הדדי.

 

רב-ביטוח הוא גם הרצף של האיברים השונים הבונים את המערכת. הריאות לא נמצאות בקידמת מערכת הנשימה. מקדים אותן האף, הקנה, עץ מסועף של ברונכים, כולם על פי תורם מאבטחים את הבריאות – האיבר המרכזי בו נעשית החלפת הגזים=הנשימה. הקיבה של מערכת העיכול ממלאה תפקיד של איבר – חיטוי עיקרי: כל הדברים השונים והמשונים שהאדם בולע עוברים כאן חיטוי, למעט הבטחת תנאים מינימליים לשאר איברי מערכת העיכול. הכליות יושבות במעמקי חלל הבטן, בצידה הגבי, ולא קרוב לפתחה של מערכת השתן. ובדומה, גם השחלות, החצוצרות והרחם מוגנות היטב מכל צד במעמקי האגן.

 

על סילוק הפסולת מהגוף מופקדות לפחות שלוש מערכות, וזאת אחרי שמערכות אחדות מנעו כניסת פסולת. אך ללא פסולת אין חיים, אי לכך חובה לדאוג לפינויה: מערכת הנשימה, מערכת העיכול, מערכת השתן – ממונים על הסילוק של הפסולת השונה: מה שלא עוכל יצא דרך פי הטבעת, מה שנשרף והפך לפסולת, יצא דרך הנשימה, מה שעוכל ונשאר בעודף בדם יעבור סינון והוצאה דרך השתן ובמידת מה גם דרך הזעה. ומה שלא סולק, עשוי לשקוע במקומות איכסון רצויים ורצויים פחות.

 

הפיקוח על קביעותם של מצבים או על תנאים שקביעותם חשובה, כמו טמפרטורת הגוף, נעשית על ידי מנגנונים רבים: כדי שלא תרד טמפרטורת הגוף יש תיאבון. השרירים פעילים בעבודה או ברעד, כלי דם היקפיים מתכווצים, מתחשק להתלבש בהתאם ועוד. הפיקוח על טמפרטורה שלא תעלה גם כן נתונה בידי מערכות רבות: רוצים לשתות כי המים מצננים, מזיעים כי התנדפות הזיעה מצננת, אין תיאבון כדי שלא נתחמם בפירוק המזון, כמו כן לובשים בגדים מתאימים: ההמודינמיקה מכוונת את הדם אל העור, למען הצינון שלו ושל האדם השלם. וכך נמצא הפיקוח על עוד תהליכים לשמירה ההומיאוסטזיס בידי מערכות רבות: כוונתנו לפיקוח על קביעות תמונת הדם, זרימת הדם ולחץ הדם בכלי הדם, בתיאום עם התנאים המשתנים.

 

מיניות האדם אינה רק זכותו אלא גם חובתו על כן יש להבטיח מיניות זו באופנים רבים וגם על ידי תהליך רב-שלבי. קודם כל השונות המובהקת. מחד גיסא, חבל לנסות ולטרוח לטשטש אותה, ומאידך גיסא, חלילה שתשמש עילה לניצול, לאפליה, להשפלה וכו'. משיכה מינית בין שני המינים, החיזור, יש בהם מרכיבים רבים מאד, יפיפיים. הקביעה של המין גם היא רב-שלבית: מפגש תא הביצית עם תא הזרע, הנושא את כרומוזום ה- או ה-. ההבשלה המינית העוברית עד גיל חודשיים, ההבשלה ההורמונלית של העובד, השפעת האווירה סביב מיניות העובר, הילוד, התינוק והפעוט, הדימוי העצמי והביטחון בזהותו המינית הברורה, כושרו לעבור את מעברי הגיל, מעברי החוויות העזו באופן הנכון על פי מינו הראשוני ובתיאום איתו. רבות הסכנות בדרך, ואף על פי כן, המיניות מקובעת היטב ולרוב היא גם זוכה לביטויה הנכון, המאוזן והעשיר. ביטוי, שבין תפקידיו הראשיים זו גם חובת ה"פרו ורבו" ולא רק היא. ויש גם "פנצ'רים" אך לא כאן המקום לדון בהם. המיניות מאובטחת היטב. רב-ביטוח, עובדה! רב ביטוח הוא ההבנה שכל תהליך ניתן לביצוע בהרבה מיני אופנים. לכל משבר יש הרבה פתרונות אפשריים. לכל פתרון אורבים כמה משברים אפשריים.

 

עקרון השכנות הטובה בטופוגרפיה – גישה פוזיטיביסטית

 

לכל איש ישראלי ברור כמה חשובה השכנות הטובה, כמה חשובה הדו-סיטריות בין השכנים. לכל איש גם ברור כמה חשובה הטופוגרפיה, במובן השגור, במובן הגיאוגרפי. לכל כפל קרקע, הר או גיא, יש משמעויות רחבות מאוד. גם בשימוש שלנו יש לטופוגרפיה (טופו=מקום, גרפיה-תיאור), למיקומם היחסי של האיברים משמעויות חשובות בתפיסתנו הבריאותית.

 

ישנה שכנות בתוך כל מערכת והיא מאד חשובה. לדוגמא, המשך לאף הוא הגרון והקנה. אם האף סתום ולא מטייבים בו את האוויר, לא פלא שהגרון נצרד, מתייבש. הקנה והאיברים שבהמשך "מתלוננים" אף הם. בהמשך לפה, ולכל מה שבו, נמצאים: בין הבליעה, הוושט, הקיבה, התריסריון וכו'. הן ברור שכל תחנה בשני הכיוונים משפיעה זו על זו. כל מה שאכלנו והצורה שבה אכלנו משפיעים על פעילות בית הבליעה, הוושט, הקיבה וכו'. עם זאת, מצב הוושט והקיבה קובע אם נצליח להמשיך לבלוע ולאכול.

 

עקרונות ההסתכלות שלנו על האדם הן שיטתיות: מבחוץ פנימה ומלמעלה למטה או מלמטה למעלה. בהסתכלות מבחוץ פנימה פוגשים בעור על שלושת רבדיו, העוטפים את השרירים, המחוברים לשלד וחולפים על פני המפרקים. בעור, בשרירים ובשלד מיוצגות כל המערכות כמעט: יש שם חושים, כלי דם וכלי לימפה, בלוטות ועצבים המעצבבים את כל אלו. אך גם המערכות שאינן מיוצגות שם על ידי מבנים, מיוצגות שם בעקיפין: הפעילות של מערכות: הנשימה, העיכול, השתן, המין, בלוטות הורמונליות, והפעילות של מערכת העצבים המרכזית – כולן באים לביטוי. עור דל בפיגמנט (צבען) חושף את פנים-הגוף לקרינה יותר מאשר עור עשיר בצבען. שרירים רפויים גורמים לעור רפוי. שרירים מדולדלים מדלדלים גם את חומר העצם הרבה יותר מהגיל הכרונולוגי או ממצב הורמוני המין שבו מנסים לפטם אותנו. הפעלת השרירים והעצמות קובעת את בריאות המפרקים, שוב יותר מאשר תאריך הלידה. בריאותם של הראש, הצוואר, בית החזה, אזור הבטן והאגן, קובעים עד מאוד את הבריאות של כל האיברים הפנימיים ושל המערכות הפנימיות.

 

הסתכלו נוספת היא מלמעלה למטה: הראש, הצוואר, בית החזה, אזור הבטן והאגן, הידיים והרגליים על אזוריהם.

 

בראש עצמו שלוש קומות: קומת המוחות, קומת האף-הנשימה, קומת הפה-לדיבור ולאכילה. כל קומה משפיעה על שכנותיה. נדגים זאת עם קומת האמצע: אף סתום משפיע מאוד על המוחות, על מרכזי רגשות, חשיבה, זכירה, ערנות, תפיסה חושית, תכנון התגובות, הדיבור. אף סתום משפיע מאוד על מה שקורה בחלל הפה, בית-הבליעה, החניכיים, להכניס אוויר לא מטויב. הכל מתייבש: חלל הפה, בית הבליעה, החניכיים, הלסתות, תושבת השיניים, בלוטות הריר והרוק, והעצבוב של אלו. האוזן הפנימית והתיכונה גם הם שכנים אינטימיים עם חלל הפה, עם האף הסתום... ראו, הוזהרתם.

 

גם בצוואר ישנה שכנות משמעותית: שכנות בין עור הצוואר, שרירי הצוואר ועמוד השדרה הצווארי. שרירי צוואר מכווצים משפיעים על בריאות החוליות והדיסקים. בצוואר עוברים שלושה מבנים צינוריים: קופסת הגרון + הקנה, הוושט, עמוד השדרה. כשבולעים "ביס" גדול מדי, זה משפיע מאוד על צינור הנשימה ולפעמים גם על עמוד השדרה, חוט השדרה והעצבים ההיקפיים, שיוצאים/נכנסים שם. זוכרים את האגדה על הנסיכה הנרדמת ש"ביס" של תפוח נתקע לה?

 

אזור בית החזה מזמן שוב טיול: העור, השדיים, שרירי בית החזה, קופסת בית החזה, חגורת הכתפיים, קרומי הריאות והריאות עם צנרת הברונכים המסתעפת, קרום הלב והלב, והבינית עם חמשת הצינורות החולפים שם. כמה דוגמאות כדי להמחיש: בית חזה נפול, מכווץ, כתפיים שמוטות לוחצות על הלב, על הריאות, על פוטנציאל הספקת הדם והאוויר והחמצן לאנרגיה. ברגע שזוקפים קומה ומגדילים את נפתח בית החזה, מתבהרות המחשבות, הרגשות, מחייכים כי הגיע כל שצריך להגיע אל המוחות. מי שלא מאמין – ינסה וייווכח!

 

אזור הבטן והאגן הוא אזור ענק. מצויים בו המון המון איברים וכל המערכות מיוצגות בו התנועה, הדם והלימפה, העיכול, השתן, המין, ובהם חושים ועצבים מכל הקבוצות ואף בלוטות המפרישות החוצה. אך אנו, כדרכנו, מתחילים מבחוץ פנימה, מלמעלה למטה: עור, שרירים רצוניים, שלד רק בצד הגבי-צידי ומלמטה. לא מלפנים... כלומר, כל העול של נשיאת משקל האברים הפנימיים מוטל על שרירי הבטן. שמתם לב? מבינים למה כה חשוב לטפח אותם? לחזק אותם, לא לתת להם להרפות מאליהם? ועתה מלמעלה למטה: מתחת לסרעפת, החזה בין בית החזה וחלל הבטן, מצוי הכבד מצד ימין והטחול והקיבה משמאל. הקיבה הינה שכנה ללב מלמעלה, לכבד מימין, לטחול מאחור, לכליה השמאלית מלמטה ולשכנתה מבית, לתריסריון וללבלב. המון המון שכנים. מילאנו מדי את הקיבה (מה שקורה...), הכבדנו על כל השכנים על ידי שינוי הנפח, על ידי הזזתם, על ידי ריכוז הרבה מדי דם לכאן, כדי לפרק, להזיז. זו רק דוגמה, אך מחיי יום יום...

 

נרד מעט יותר נמוך, לאגן. נתחיל הפעם מלמטה. שלושה פתחים סוגרים על שלושה צינורות מאחור קדימה" פי הטבעת, פי הנרתיק (רק מי שיש לה), פי השופכה. המשך להם הוא, כלפי פנים: המעי הישר, הסיגמואיד והמעי הגס, הנרתיק, צוואר הרחם והרחם, השופכה, שלפוחית השתן, צינורות השתן והכליות. בכל רגע ורגע מתחשבים השכנים זה בזה וזו בזו. השלפוחית מלאה, המעי נלחץ, הרחם נסוגה מעט, או קיר הבטן הרפה מעט, וכדומה. אולם אם יש זיהום בשופכה או בדרכי השתן בכלל, אם ירדה שם התינגודת כי לא הקפדנו על טמפרטורה נאותה שם, הזיהום מתפשט לשכנים. למה לא? אחר כך נותנים לזה שמות לטיניים מסתוריים, שרק מעטים מבינים ורבים סובלים מהם. הרי מוטב, מלכתחילה, להתחשב בכל "השכונה" למען כל השכנים! לכבד א הפתחים הסוגרים ומה שנמשך מהם הלאה.

 

כל שהעמדנו כאן על דרך השלילה, אנא היפכו זאת לחיוב וציינו לעצמכם את כל היתרונות שבשכנות הקיימת: "איזה מזל שקומת האף היא באמצע!"  "איזה מזל ששלפוחית השתן מצויה בשכנות לקיר הבטן וגם לרחם האישה או לערמונית הגבר".

 

העיקרון הפוזיטיביסטי החמישי הוא העקרון הצנטריפטלי. מה פירוש?

 

בין שפעת הכוחות הפיסיקליים (כמו כוח הכובד – הגרביטציה, כוחות האחיזה, כוחות משיכה ועוד) יש צמד כוחות הקשורים בתנועה סיבובית: כוח צנטריפוגלי – הוא כוח הפועל מן המרכז להיקף (כמו שפועלים מפרדת חלב או מייבש כביסה) וכוח צנטריפטלי – הכוח הפועל מן ההיקף אל המרכז (כמו מערבולת בים, או בחישה בכוס תה). גם באדם פועלים שני כוחות כאלו: מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה. הסביבה משפיעה על הפרט (צטריפטלי), והפרט על סביבתו (צנטריפוגלי). ויכוח עתיק הוא, מה מעצב יותר את הפרט: הסביבה (צנטריפטלי) או התורשה (צנטריפוגלי).

 

אנו נדרשנו לשני מונחים אלו למטרות הקשורות בפן אחד של השלמות: שלמות בין כל המבנים הבונים את האדם, שלמות של המערכות המשתלבות זו בזו. המערכת הפנימית ביותר היא מערכת העצבים המרכזית. מבנה פנימי עוד יותר הוא הגרעין של כל תא, עם הנתונים התורשתיים הגלומים בו. המערכת ה"חיצונית" ביותר היא מערכת התנועה והרבה מאוד מהחושים (לא כולם). נשאלת השאלה, לגבי הרבה מאוד תופעות ותהליכים: איזה מהכוחות הם היותר חזקים? הכוח הצנטריפוגלי? מערכת העצבים המרכזית היא המשפיעה, המעצבת התנהגויות, פעילויות או אולי להיפך? הכוח הצנטריפטלי יגבר, ומערכת התנועה (זו ההיקפית ביותר) תשפיע על המרכז, על מערכת העצבים המרכזי ועל כל המערכות האחרות. אנו מודעים לשני הכוחות, אלא שמנימוקים חינוכיים וגם עובדתיים אנו רוצים להבליט או להביא למודעות דווקא את הכוח הצנטריפטלי. אם לאמור זאת בפשטות, רוצים אנו להראות, עד כמה יש בכוחה של מערכת התנועה, שהינה מערכת רצונית, להשפיע על מערכת העצבים המרכזית, ועל כל שאר המערכות. לזה אנו קוראים: גישה צנטריפטלית.

 

למה גישה זו הינה יותר פוזיטיביסטית מאשר גישה צנטריפוגלית? הנוקטים בגישה הצנטריפוגלית מתייחסים אל הנתונים התורשתיים כגזרה משמיים ("ככה זה, מה ניתן לעשות, גם אמי וגם אבי צלעו, סבלו מגב, היו  גאונים" וכו'). הם מתייחסים לסודות הגלומים במוחות (כשרון, ישנינות, נטייה מוסיקלית, אופי קשוח וכו') כאל גזרה, כנתון מלידה שלא ניתן לשנות או קשה מאוד לשנות. אם כך, מראש ומלכתחילה "מרימים ידיים" או כתפיים בתנועה של חוסר מוצא אחר.

 

ואילו מי שנוקט בגישה הצנטריפטלית, כאילו אמר שמערכת התנועה היא זו שדרכה ניתן לבטא תוכניות ורצונות, וגם לשנותם, כי מערכת התנועה היא מערכת רצונית, והיא שותפה רצונית לכל מערכת אחרת, ושותפה רצונית לכל הפעילויות של מוחנו העלום. יש פוזיטיבזם במוכנות של האדם לקחת אחריות להתנהגויותיו, לתכונותיו, לפעילויות שלו כשלמות וגם של כל מערכת. אך איך ניתן הדבר לביצוע? רק על ידי הפעלת מערכת התנועה... בתנועה!

 

אם נפרט נושא זה באופן שיטתי, נאמר זאת בכמה משפטי מבוא ונפרט אותם.

 

משפט מבוא ראשון: בעזרת מערכת התנועה ניתן לשפר פעילות של כל אחת משש המערכות הפנימיות:

 

איך נשפר את זרימת הדם? את קוטר כלי הדם? את עבודת הלב ואפילו את איכות הדם? כיום זו כמעט מוסכמה, שתנועה חכמה משפרת את כל אלו, וחוסר תנועה היא אבי חטא הקלקול של אלו.

 

מערכת הלימפה, זו המלווה את הוורידים ואת נימי הדם באשר הם, וודאי וודאי שפעילותה תלויה בתנועה, כי שרירי השלד עושים עיסוי לכלי הלימפה, באשר דפנות צינורותיה דקים יחסית וזרימת הנוזל בהם איטית, באין לה לב שואב.

 

מערכת הנשימה וטיב הנשימה תלויים בנפח בית החזה. נפח בית החזה תלוי הרבה מאוד בהבנתנו את היציבה הנכונה ואת כל התנועות העשויות לשפר נפח זה? שחייה, ריצה, הליכה נמרצת, כל משחקי הכדור וכל סוגי המחול. ומה לא?

 

מערכת העיכול נאלצת לעכל כל מה שאכלנו, לטוב ולרע. היא בלתי רצונית. אך הפה האוכל, הידיים המכינות או הבוררות את האוכל, הם התחנה הרצונית!

 

מערכת השתן ובעיקר האיברים המשמעותיים שלה, הכליות, בריאותם ותיפקודם תלויים בשתייה ובשמירה על טמפרטורה קבועה עבורם. אלו פעולות רצוניות, בתנאי שנבין חשיבותם וננהג בהתאם.

 

מעכת המין, ההולדה והלידה וכל מה שביניהם, כלומר כל המיניות שלנו במובנה האנושי והרחב, קשורים בתנועה: לא רק המשגל, אך גם הוא. לא פחות מכך החיזור, כל ביטויי האהבה, ההתנהגות הסקסית וההתייחסות המינית – קשורים בתנועות.

 

משפט המבוא השני הוא: בעזרת מערכת התנועה ניתן לשפר את כל הפעילויות המוחיות:

 

הפיקוח על התהליכים החיוניים, כמו שמירה על: חום הגוף, רמת הנוזלים, רמת הסוכרים, רמת המלחים בדם, הנשימה וזרימת הדם והלימפה- יש בידינו לשפר אותם על ידי ההתנהגות הרצונית, המתוכננת בחוכמה.

 

עירנות ניתן לשפר על ידי תנועה. אחרי שעת מחול או דקה של ניתורים וקפיצות יותר קל לקלוט חומר דש, לרכז מחשבות, להיות ער ודרוך לכל עשייה, אך גם שינה משתפרת בעזרת תנועה, מאמץ תנועתי, פעילות "גופנית".

 

רגשות ניתנים לביטוי או, אם נחוץ, למיתון על ידי תנועה. חיבוק או לטיפה או "פליק חינוכי" הם ביטויי רגשות שתנועה סייעה להם.

 

תפיסה חושית -  השלב הזה שהמוח מפענח מידע שהחושים זיהו, אספו והעבירו אל המוח, מעמיקה הודות לתנועה: הראייה נעזרת בתנועת העיניים, השמיעה בהטיית ראש לכיוון הצליל, וכך הלאה, כל חוש וחוש מפיק תועלת משילובו עם תנועה כלשהיא. מעל לכל, חוש התנועה והתנועה מסייעים למוח להבשיל, להיות עירני, לפענח את המידע באופן נכון ובאופן מאוזן.

 

הזכירה נעזרת בתנועה: כדי לזכור מוטב לאמור לחזור ולאמור (תנועה), לרשום ולהחדיר על ידי תנועה לזיכרון. מיומנויות לא שוכחים, גם שליפה מהזיכרון. ההזכרות משתפרת אם מתלווית אליה תנועה, לפעמים סתמית, אך לפעמים תנועה הקשורה עם נושא ההיזכרות: כשמחפשים מפתח, מהלכים, מהלכים, מהלכים וכו'.

 

תכנון התנועה וביצועה ודאי וודאי שמשתפרים בעזרת התנועה. זה הבסיס לאומנות ולא פחות מכך לאומנות-ווירטואוזיות.

 

חשיבה ולמידה ותכנון תוכניות – כולם משתפרים על ידי תנועה. על כך מבוססת למידה פעלתנית, למידה בשניים או בקבוצות קטנות, למידה בשיטה התלמודית.

 

דיבור ותקשורת בלתי אפשריים ללא תנועה.

 

כל אותם השדות שבמוח, שאין לנו עליהם מידע, שטרם זכו להתפתחות (כמו אזורים הקשורים בקריאה ובכתיבה, והיו בלתי ידועים בדורות שטרם הקריאה או אצל אנאלפאביתיים), כרגע נחקרים ומתגלים, לומדים לשפר פעילותם... על ידי תנועה.

 

משפט המבוא השלישי יהיה: כדי לשפר הבשלת המוחות אצל תינוקות ופעוטים, כדי למנוע דעיכת המוחות אצל מבוגרים וזקנים, הבה נטפח פעילות תנועתית, מגוונת ומעשירה ככל האפשר. לעולם לא מוקדם מדי וגם לא מאוחר מדי.

 

לכן הגישה הצטריפטלית, זו הנותנת תפקיד מכריע למערכת התנועה (ההיקפית), כדי לשפר נתונים תורשתיים או נתונים שהמוח חולש עליהם, הינה באמת פוזיטיביסטית, חיובית.

 

מהו מוקד בקרה?

 

מוקד בקרה הוא הנטייה של האדם לייחס את כשלונותיו ו/או הצלחותיו ל...

 

אם הוא מייחס את כשלונותיו ו/או הצלחותיו בעיקר או רק לעצמו, הרי הוא בעל מוקד בקרה פנימי. אם מייחס אותו למישהו אחר, וכאלה לא חסרים, הרי הוא בעל מוקד בקרה חיצוני-מאשים. לא חסר לנו את מי "להאשים": הממשלה, משרד הבריאות או החינוך, המדינה, האמא היהודיה, המורים , התקשורת, ההנהלה, הבוס ועוד ועוד.

 

אם נייחס את הצלחותינו ו/או כשלונותינו למשהו (לא למישהו), הרי אנו בעלי מוקד בקרה חיצוני, אך פטליסטי. גם כאן לא חסר. אפשר תמיד להאשים את מזג האוויר, הגורל, החיידקים או הווירוסים המסתובבים בעיר, הילדות הקשה, האופי היהודי או הערבי ועוד ועוד.

 

אנו בעד טיפוח מוקד הבקרה הפנימי. האם זה פרוט? האם זה תמיד נכון ותמיד אמת? לאו דווקא. מוקד בקרה פנימי עלול להביא ל"מגלומניה" = רב-אונות ורב-רבנות... מוטב אולי אין-אונות אך גם כן מזיק ומיותר. מוקד בקרה פנימי עלול להיהפך למוקד בקרה מאשים את עצמנו. האשמה עצמית היא מן הרגשות הקשים ביותר, ויש בה נזק ולא תועלת. מוקד הבקרה ייחשב פנימי בתנאי אחד: שהוא קונסטרוקטיבי, שמחפש תשובות, פתרונות חלקיים או זמניים, שלא מרפה ידיים. שמאפשר קבלת אחריות, נטילת אחריות יוזמת. אזי איך נדע כמה אחריות לקחת על עצמנו ומתי לערב את ה-מישהו ואת ה-משהו? יש לסמוך על השכל הפשוט והבריא, על ה-COMMON SENSE, כי יש לאדם 15 חושים ואפילו 16. כדאי לסמוך על מידע עשיר זה ועל הפיענוח המאוזן והחכם שלו.

 

חמשת העקרונות לגישתנו הפוזיטיביסטית מחזקים את האופטימיזם הבסיסי? לא, זו איננה "אמונה". כי אמונה היא רגש, רגש חשוב מאוד, מחוץ לכל ויכוח (בכוח) וגם מחוץ לכל שיקול רציונלי.

 

אנו ניסינו לבסס את דעותינו ביסוס מדעי או סמי-מדעי – היונק גם ממכמני החוכמה והידע העממי, לבחינתכם, להעשרתכם, לבריאותכם.