חמישה עשרה חושים

להנות מן החיים מה זה באמת?

אפשר למלא בנושא זה דפים, ספרים, ספריות... ולא נמצה. למרות זאת רוב הדפים, הספרים, הספריות עוסקות דווקא בסבל לסוגיו... גם זה לא מוצה, למרבה הצער...

 

אך אנו בשלנו – איך ניתן דווקא להנות מן החיים.

 

נתחיל באופן שיטתי. שלושה הם מקורות ההנאה: כל החושים, הרבה מאוד מהפעילויות המוחיות והרבה פעילויות תנועתיות.

 

כל חוש וחוש עשוי להיות מקור הנאה, ויש חמישה-עשר מיני חושים. נדגים.

 

 

מה מהנה אותי ונקלט על ידי חוש הראייה?

אני נהנית לראות דמדומי זריחה ודמדומי שקיעה: איך מתבהר לו היום ומתעוררים יצורים שונים לבוקרו של הקדוש ברוך הוא, ולא פחות מכך, איך יורד הערב. יש עונות בשנה שזה קורה לאט ויש עונות בשנה שזה קורה כהרף עין, ובכל זאת יפהפה.

 

אני נהנית לראות מאות צורות לעלים שעל העצים. לכל עלה הגוון, הגודל, הצורה, השוליים, רקמת העורקים, מיקומו על הענף. וכששוכבים מתחת לעצים, הרי שמתקבלת רקמה על רקע השמים, של העלים ושל החללים ביניהם, והאור החודר או הכוכבים המנצנצים בין החללים.

 

אני נהנית לראות תינוקות ופעוטים, וילדים בכל גיל, כשהם בשיחה עם עצמם או עם חבריהם. דרך הליכתם, הביטויים שגבם מבטא על מצב רוחם, אופן ההאזנה שלהם לאירועים שבחצר. נהנית לראותם נרדמים, ישנים, מתעוררים, מתהפכים בשנתם ושוב תופסים שלווה.

 

אינני חושבת שניתן למצות עד כמה כל איש נהנה בעזרת חוש הראייה: מצבעים וגווני צבע, מצורות אין ספור, מראיית תנועות, מהבעות פנים, מנופים מתחלפים, מראיית כל שנברא: פירות, פרחים, אבנים, קרקעות, בעלי חיים על שניים, על ארבע, על שש, אנשים. אוללה – אין סוף להנאות. לראות את החיים – חגיגה לעיניים וללב.

 

איך נהנים בעזרת חוש השמע?

הרצאה טובה. פטפוט של ילדים, מוזיקה בכלי נגינה או שירה, אוושת עלים ברוח, המיית גלי הים, ציוץ ציפורים או בעלי חיים אחרים, שיחת אוהבים, רעם מתקרב מתגלגל ואתה במקום מוגן, נקישת טיפות הגשם על עלים, על שדות ועל גגות, לשמוע נשימות ילדים בשנתם, לשמוע משאבת באר משמיעה קול מונוטוני, מונוטוני, לשמוע צעדים של מי שמצפים לו ובא, לשמוע שקט מרגיע ולא שקט מאיים, ומה לא.

 

וכל איש יוסיף את מערכת החוויות שלו, הנשענת על חוש השמע.

 

איך נהנים בעזרת חוש שיווי-המשקל?

מי אינו אוהב להתנדנד (וגם לנדנד)? נדנוד מרגיע. עובר ותינוק, נדנוד מרגיע איש נסער בהרהוריו. זה הדבר הטוב שעושה לנו נדנדה או גלי הים או שייט בסירה, או רכיבה על גמל, או מזרון מים, והרבה מאוד מתקני שעשועים.

 

כל הריקודים של כל העמים וכל התרבויות. יש בהם גם תנועה סיבובית, המהנה את חוש שיווי-המשקל במיוחד. אך לא רק תנועות סיבוביות, או למעלה ולמטה, אלא כל תנועה ותנועה מפעילה את חוש שיווי-המשקל ועשויה על כן לגרום הנאה.

 

איך נהנים בעזרת חוש הריח?

אדמה אחרי גשם, ריח הלחם, עור חדש, ריח של ניקיון, ריח הים המלוח, ריח תינוק באשר הוא, של צמחים ופרחים שונים: יסמין, ורד, כל המצליבים, כל הוורדניים והשיפתניים, ריח תבלינים, ריח כנסיות, ריח שבת, ריח טל וריח ערפילים, ריח קשר, דשא נקצר, ריח חורשת אורנים, ריח של בעלי.

 

איך נהנים בעזרת חוש הטעם?

דקויות אלו קשה לתאר, כך ניתן למצות במשפט: כל שטעים לחיך. מצחיק לדבר על ארבעה טעמי יסוד. הרי יש מיליוני טעמים מתוקים, מיליוני טעמים חמוצים, ומה בדבר החמוץ מתוק? ואיך נגדיר טעמם של מיני הבשר, בשר עגל לעומת בשר עוף לעומת בשר ארנבת לעומת בשר דורבן? איך נגדיר טעמם של פירות בוסר לעומת פירות בשלים, לעומת מובחלים, לעומת בשלים מאוד?

 

בקיצור, המילים והביטויים שלנו לעולם לא יבהירו את הדקויות של חוש הטעם. אך נסכים שאפשר ליהנות בעזרת חוש הטעם.

 

איך נהנים בעזרת חוש הצמא?

מי שיודע מה זה להיות צמא, קצת או הרבה, יודע שלרוות או להרוות צימאון, זו לא סתם הנאה אלא זו ממש חוויה. היא חוויה עמוקה, ואנו זוכרים אותה וכל מה שקדם לה ובא אחריה: איפה שתינו לרוויה אחרי צמא ממושך טעם החייך היבש והנרטב. חוש הצמא מודה עד מאוד אם גרמנו לו את ההנאה של רוויה.

 

איך נהנים בעזרת חוש הרעב?

בכמה אופנים. דורנו, בין המלחמות, לפחות, ובעולם השבע, לפחות, לא מכיר כל כך את הרעב. לכן לפעמים נהנים ממש לחוש את התחושה הזו של "בטן מתכווצת", "בטן מקרקרת", "מבט המצפה לקבל אוכל". אנשים מעידים על עצמם שהם פוריים בכתיבה, בפיסול, ביצירה כל שהיא, כל עוד הם רעבים. אולם מי שחווה את חוויית הרעב באמת, לאו דווקא זוכר אותה כ"חוויה" מהנה. אך לעולם יזכור את השבעת הרעב, את השובע כחוויה מהנה.

 

לא רק לאוכל אנו רעבים. השאלנו מושג זה לעוד הרבה תחומים שלא באו על סיפוקם. יש רעבים לאהבה, יש רעבים לגירויים חושיים אחרים, יש רעבים לעשייה. מה המשותף? שיש איבר כלשהו שמודד באופן מהימן ובאופן מאוד אינדיבידואלי, מה הם הצרכים המינימליים שלו בתחום שהוזכר. יען כי חוש הרעב מודד באופן מדויק להפליא את רמת הסוכר בדם, למטרות הסעה-הפצה של הסוכר לכל אזורי הגוף, על פי רמת פעילותם ברגע הנתון. חוש הצמא מודד, שוב בשיא הדיוק, את ריכוז הנוזלים בדם, כדי להסיע ביעילות את נוזל הדם, על כל מרכיביו, אל אזורי הגוף השונים, על פי צרכיהם.

 

איך נהנים בעזרת חוש הקור?

משב רוח קליל ביום חם הרי הוא מקור של אושר ושל הקלה אדירה, "אהה", שתיית מים קרים או ליקוק קרח או גלידה, טבילה בבריכה, באמבט, במקלחת (רק מי שאוהב, כי אותו דבר ייאמר על חוש החום), מגע העור בסדין קריר כשקודחים ואפילו כשמתהפכים בשינה, מגע בברזל צונן כשנכווים קלות. מים מים מים, רוח רוח רוח, נכון שהם מקורות הנאה? לא רק הודות לחוש הקור אך גם הודות לו.

 

איך נהנים בעזרת חוש החום?

כמובן, כשקר לנו,  אך יש גם מי שנהנה בעזרת חוש החום כשחם לו. כל מי שמעדיף חמסין קל על פני הקור, לא יכול להתאונן כשחם לו כי חם לו, נכון? אני ביניהם. נהנים מחום השמש, ממקלחת או מאמבטיה חמה, מחומו של גוף אדם, ממגע יד בגוף חם, מבגד חם, מכיסוי בשמיכה מחממת, משתייה חמה השוטפת את הוושט ומחממת את הגרון, מחדר חם. כל כך אמיתית היא ההנאה מהחום, כדי כי השאלנו מושג זה גם להנאות שלא מתגלות בעזרת חוש החום ממש: אנו מדברים על חום הלב (שחומו, כמובן, דומה לחום הטחול, למשל). אנו מדברים על קול חמים. על אווירה חמימה, על צבעים חמים, בקיצור, כשרוצים לבטא שטוב ונעים, אומרים: חמים. מעניין, למה בעצם אנו מבטאים הרגשה כללית טובה באמירה "חם או חמים"? זו דוגמה עד כמה אמיתות מעוגנות במבנה: גופנו יכול לשאת עלייה בטמפרטורה (בהשוואה לטמפרטורה תקינה של 36.7 מעלות צלזיוס) יותר בקלות מאשר ירידה בטמפרטורה. נוסיף שתי מעלות, עדיין אפשר לתפקד. נוריד שתי מעלות מהתקין, וכלל אי אפשר לתפקד. יתרה מזאת, כשקר לו לאדם, מתכווצים כל השרירים הכופפים, הוא כפוף שפוף, כולו מתכדר (וגם מתקדר). ואילו כשחם לו לאדם מתכווצים כל השרירים הפושטים והוא מתיישר, מזדקף, נהיה רפוי ולא מכווץ. זה נכון גם לגבי מי שסובלים מחום ולכאורה מעדיפים קור. כמובן, רפוי מדי אינו המצב הנעים. הכל במידה, אך אין זה סותר את העיקרון שניתן וצריך ליהנות גם מקור וגם מחום, כלומר, גם בעזרת חוש הקור וגם בעזרת חוש החום.

 

איך נהנים בעזרת חוש המישוש וחוש המגע?

צירפתי בכוונה שני חושים, כדי להבליט שהם אינם אותו הדבר, אדרבא, הם שני חושים שונים, חרף מעט הדמיון ביניהם. חוש המישוש מצוי בעיקר בקצות האצבעות, בקצה הלשון ובשפתיים. כלומר מתערב כאן חוש נוסף, חוש התנועה. יש בהחלט הנאות בעזרת מיזוג זה של שני החושים: המישוש והתנועה. לא כל כך הרבה הנאות. יש יותר דיוק בזיהוי. אם רוצים לזהות טיבו של החומר, אם הוא בד או עץ, כדאי למשש אותו. חוש המגע, לעומת זה, הוא חוש תקשורתי ביותר. נהנה הנוגע והנהנה מי שנגעו בו. שתי הנאות או הנאה לשניים או בשניים.

 

איך נהנים בעזרת חוש המגע שבעור? ולא רק בעור!

אני נהנית לגעת בתינוק ונהנית כשתינוק נוגע בי. נהנית לגעת בגופו של אישי ובמגע שלו בי. נהנית ממגע של הרוח, ממגע של מים בטמפרטורה נעימה, ממגע של בדים סינתטיים גם אם הכותנה היא נחשבת יותר. אני ממש סובלת ממגע של עור הנעל בעורי, (למרות שאוהבת את ריחו), ממגע ביד לחה, ממגע במשהו חלקלק. אני אוהבת מאוד מגע ביד מחוספסת, זיפנית, בקרקע לחה, מגע משיי של עלי כותרת או של עלי הצפצפה המכסיפה.

 

אני נהנית הנאה רבה מאוויר יבש או לח במידת מה, העוברים את מערכת הנשימה שלי וסובלת מאוד מאוויר רווי אבק דרכים או אבק חרסיתי של אדמת לס.

 

אני אוהבת מגע בפרי בשל רך, בחלב שמנוני, בצמיגות של מרק היורד בוושט וקודם מלטף את חלל הפה. מבלי שנדע על כך, נהנים כלי הדם אם הדם הזורם בהם הוא בצמיגות תואמת, ללא קרישי דם או סחיפי דם. ואכן ישנם כאלה, שהרי הכלים מגייסים פתרונים להמסת הקרישים,  לדילול הדם הצמיג מדי. ולפעמים אין בהם הכוח לגייס תשובות נאותות, התמונה מסתבכת.

 

לא מיצינו, נכון? כל איש והנאותיו ממגע. אלו לא רק הנאות לצורך ההנאה, אלו צרכים בסיסיים שהם תנאי להבשלה נאותה של המוחות, להבשלה נאותה של אישיות האדם. ילד, אדם ואפילו בעלי חיים, שהנאות מחוש המגע נמנעו מהם, הם במצב של חסר מקיף מאוד.

 

אין כמו מגע, מגע ביד, בגוף או מגע בעיניים, שיכול להעביר רגשות מאיש לאיש. מגע בעיניים הוא מגע ממש, כמו מגע של רוח. אף אם ישנו מרחק מסוים, ממשיותו רבה ומשמעותית בכל גיל, בכל מצב נפשי, בכל סיטואציה כללית. באופן תת-הכרתי, אינטואיטיבי, מוצאים רוב האנשים את המתי-איך-כמה ולשם מה לנגוע בשני. באינטואיציה שהיא חכמה, וללא מחקר יסודי ומעמיק וממצאים סטטיסטיים.

 

איך אפשר להנות בעזרת חוש הלחץ?

המילה לחץ קשורה באופן  אסוציאטיבי עם סבל. על כן נאמר מיד: לחץ, אך במידה. אנו אוהבים חיבוק שהוא לחץ. גם הושטת יד ולחיצתה מועדפת על מגע ביד רכה, "נמרחת". מי שאוהב לנגוס בפרי קשה ולא בשל מדי עד כדי רכות, גם כן אוהב ללחוץ בנגיסתו. מי שאוהב לישון על מצע קשה ולא לשקוע ברכות של מזרון, מי שאוהב מגע של גבר גרמי ולאו דווקא של רכות השומן – סימן שכן נהנה מהלחצים, בעזרת חוש הלחץ. כל מי שהתפטר בלחיצות מפסולת הצואה או מגודש הזירמה מרגיש בגודל הסיפוק. וכדומה.

 

איך אפשר להנות בעזרת החוש הכימי?

לא אדע להביא דוגמאות משכנעות. החוש הכימי מזהה שינויים בריכוז בתאים, עלייה שלו בדם וירידת ריכוז החמצן בדם. שני מצבים אלו משנים גם את דרגת החומציות של נוזלי הגוף. פיהוק ואנחה באים לתקן תיקון אוטומטי למצבים אלו שהשתבשו. אל נכון, יש אנשים שנהנים לפהק פיהוק גדול. יש כנראה גם אנשים הנהנים להיאנח שוב ושוב. ואפילו יוסיפו הסברים וכתובות לאנחותיהם: איזה חום, איזו ארץ! איזה נוער! איזה צרות! אם כן, נהנו בעזרת החוש הכימי (הכמו-רצפטורים). לבריאות.

 

איך אפשר להנות בעזרת חוש הכאב?

ואיננו מתכוונים למזוכיסטים או לסדיסטים או למזו-סדיסטים. כל איש נהנה קצת להכאיב לעצמו. דוגמאות לכך ימצא כל אחד אך אנו נציע כאן כמה: כששן מתנדנדת, חשים כאב קל. הלשון, בלי שנרצה, תשתרבב תמיד לכיוון השן המתנדנדת ותוסיף לנדנד אותה עד שתנשור. לפעמים חבל, כי ללא נדנוד היתה אולי משתרשת מעט יותר והנשירה היתה נמנעת.

 

כשיש פצעונים על העור, כמה שלא נשכנע, היד מאליה בורחת לחטט בפצעונים, כדי לחוש כאב נעים.

 

לכאב הנעים משמעות חשובה מאוד, כשנותנים הדרכה לפעולה, כשמבקשים להניע איבר או אזור כואבים. להניע עד כמה? עד לכאב נעים. מעבר לכאב נעים הרי זה להוסיף נזק על נזק. אין לכך מכשור חיצוני מדויק. לכן כל מתיחת עמוד השדרה או כל הפעלה מבחוץ תהיה, לדעתנו, הרבה פחות מדויקת. כאב הוא "אידיוסינקרטי", כלומר מאוד מאוד אישי. והמדד האישי הוא המהימן... לאותו האיש בלבד, בצירוף ההשקפה שכיף להיות בריא. כי יש גם אנשים שאורח חייהם מרמז על כך שנדמה להם, בטעות, שדווקא כיף להיות חולה ושאחרים ייטלו את האחריות, שאחרים יתאמצו במקומנו. זו טעות.

 

אחרון חביב, ההנאות מחוש התנועה

אפילו לא ננסה לפרט, כי הנאות אלו כל כך מרובות. כל תנועה חכמה היא גם הנאה: להזדקף, להתמתח, להתכווץ, ושוב להימתח. כל ספורט, כל תחביב, כל עבודה, כל יצירה, כל ביצוע תוכנית, כל רגש טוב, קשורים עם תנועה, וזו תלויה בחוש שהתנועה, במידע רציף ומתמיד מתאי חוש-התנועה, הפרופריו-צפטורים, התאים הקינסטתיים שבכל שריר ובכל מפרק. מדהים איך קרה, שרוב האנשים לא מודעים להנאות הבאות להם מכל שריר (660 במספר, לפחות), בכל גיד (הכפל מספר זה בשניים או יותר), מכל מפרק (220) ומכל רצועה וקופסית של כל מפרק (הכפל בהרבה). לעומת זה מטפחים הרבה מאוד את ההנאות מהאכילה, כאילו אלו הנאות לחוש הטעם. והרי גם אכילה, ולהבדיל גם עישון, אלו בעצם הנאות משפעת התנועות המתלוות הן לאכילה והן לעישון. ואם אכן נכון, שכל מי שאוכל, מעשן, מרביץ וכו', נהנה בעצם מהתנועות בעזרת הנאה לחושי התנועה וגם לחוש שיווי המשקל, הרי שבעצם יש לנו מיד גם עצה, להמיר תנועה "המהנה" אותך אך גם מזיקה לך (עישון או אכילת יתר), או מזיקה לך וגם לחבריך המוכים, חלילה, (אישה, ילד) בתנועות אחרות, קונסטרוקטיביות, מועילות, מהנות "על אמת" ולא לכאורה. כאלה, שאינן מזיקות, אלא דווקא מועילות וגם מהנות.

 

 

* נעצור לרגע ונרחיב על חוש הכאב:

 

מהו כאב ואיך שייך הכאב ל"כיף להיות בריא" ול"בריאות בכיף בכל"?

 

כאב הוא חוש. למה דווקא חוש? למה לא רגש או דחף או אינסטינקט או כל כינוי אחר, אלא דווקא חוש?

 

כי רק חוש מסוגל לזהות שינויים. זו ההכללה שחלה על כל חמישה-עשר מיני החושים, שהם כולם מזהים שינויים. לכל חוש מבין חמישה-עשר החושים זיהוי ייחודי לו.

 

לדוגמה, חוש הראייה מזהה שינויים באור ובכל שמואר, כולל צבעים וגווני צבע, חפצים ועוד. חוש השמיעה מזהה שינויים בצלילים ובקולות ובחסר קולות – בדממה. וכך חוש אחר חוש.

 

כושר זה לזהות שינויים נעוץ בסף גרייה נמוך במיוחד לגורמי גרייה ייחודיים. רק חוש הראייה מזהה שינויי שנגרמו על ידי האור, רק חוש שמיעה מזהה את השינויים שנגרמו על ידי קולות וצלילים, למרות שגם האור וגם הקול הגיעו לכל אזורי הגוף.

 

אפיון שלישי של החושים: הם איברים ייחודיים לקליטת גירויים ספציפיים, ולהם כושר העירור על ידי הגורם המעורר. האיבר יכול להיות בנוי מתא יחיד, מקבוצת תאים או מקבוצות של תאים שונים, כלומר, הוא יכול להיות מורכב מאוד או פשוט למדי, אך איבר. מוצאם של כל החושים מרקמת עצבים, מעין התמחות של קצות העצבים התחושתיים לזהות את השינוי.

 

כתוצאה מהתמחות זו קצה העצב שינה את צורתו וניתק מהעצב והפך לאיבר עצמאי, הקשור קשר תפקודי אל העצב התחושתי.

 

 

מבחינה זו של התמחות צורנית, חוש הכאב הוא הכי פרימיטיבי. קצות העצבים מהווים את איבר חוש הכאב. לכך גם ירון: חוסך לגירוי דרך וזמן להגיע. מכאן גם, שכל עצב שנחשף מהרקמה המקיפה אותו, יכאב. כולנו מכירים זאת כשנחשף העצב בשן בגלל חור בשן, או כשמתקלף קטע מהעור והעצב נחשף. למרות שמבחינת המבנה חוש הכאב אינו איבר בעל צורה ייחודית, הרי שמבחינת המיומנות לזהות שינויים הוא מומחה ייחודי.

 

חוש הכאב הוא כמו מפתח גנבים שמתאים לכל מנעול.

 

חוש הכאב מזהה גריית-יתר של כל חמישה-עשר החושים. נאמר זאת אחרת: גריית-יתר של כל אחד מחמישה-עשר החושים מתפרש ככאב.

 

נזכירם אחד לאחר:

 

גריית-יתר של העיניים: אור חזק מדי או אורות מטושטשים או מבלבלים על ידי התחלפות מהירה, מכאיב לעיניים.

 

קולות חזקים מדי מכאיבים לאוזניים במקודם או במאוחר. פיצוצים, רעש מונוטוני של מכונות, עוצמות קול נוראיות בדיסקוטקים מעוררים תגובות כאלו שסופם התחרשות חלקית או מלאה.

 

גריית-יתר של חוש שיווי-המשקל על ידי סיבובים מהירים של האדם או סביבתו יתפרשו ככאב, יגרמו לבחילות וכדומה.

 

ריחות חריפים מדי או דוחים מדי, טעמים חריפים מדי או דוחים מדי יתפרשו ככאב.

 

עד כאן הזכרנו את החושים שבאזור הראש והם מוכרים היטב.

 

רעב וצמא גורמים לכאב.

 

מגע מנדנד, לחץ גדול, מישוש מתמשך גורמים לכאב מקומי או מוכלל.

 

קור קיצוני, חום קיצוני מכאיבים עד מאוד (שימו לב שכבר הזכרנו 12 מתוך 15 מיני החושים. גם בלי לפרט הן תדעו מה הגורם הכימי או הפיסיקלי שמעורר אותם, מגרה אותם).

 

החוש הכימי מזהה שינויים בריכוז הפחמן הדו-חמצני וחוסר בחמצן. כל מי ששמע על כאבים עקב אי-ספיקת הלב, כאשר מצטבר בשריר הלב עודף של פחמן דו-חמצני וחסר בו, וגם בכל שריר אחר, החמצן החיוני, אכן גם שמע שמצב זה מאוד כואב.

 

גם בשרירי התנועה חשנו זאת. חוש התנועה – הקינסתטי, מצוי בשרירי התנועה, במפרקים, בגידים וברצועות. אם אדם סובל מהתכווצות שרירים או מתח גיד או רצועה במפרק, הרי שכאב מוכר זה הוא תוצאה של גריית-יתר של חוש התנועה.

 

החוש החמישה-עשר הוא חוש הכאב עצמו. גריית-היתר של חוש הכאב = קצה-עצב חשוף אכן מכאיב.

 

עד כה עסקנו בהצגת החוש עצמו, במסגרת חבריו החושים האחרים. מהי חשיבותו הייחודית? לשם מה לבודד אותו ולהתייחס אליו ולהכירו טוב יותר? בכל עת שכואב משהו, הרי זה איתות ברור של שימוש לרעה בחוש כלשהו, בלי לשים לב למידע שהחוש קלט והעביר לפענוח.

 

הרעיון לטשטש מקור מידע חשוב כל כך, על ידי שימוש בתרופות לשיכוך הכאב, הרי זו קלות דעת! כאילו אמרנו שאם נעצום את העיניים ולא נראה מה שלא רצינו לראות – אכן הדבר לא יהיה קיים, או אם נבטל את המודיעין על מצב האויב – האויב ייעלם. מחשבה תינוקית.

 

ולמרות שחשיבות חוש הכאב ברורה לגמרי, השימוש בתרופות לשיכוך הכאב נפוץ ביותר ויש לו צידוק-מה, ומיד נבהיר אותו. מתי ואיך לא להשתמש בשיכוכי כאב אלא להאזין לאיתותי הכאב? הכאב הוא מידע. צריך להשתמש במידע זה באופן שיטתי או אינטואיטיבי. שיטתי פירושו שנבדוק חוש אחר חוש, מי מהם עבר גריית-יתר.

 

לדוגמה כאב הראש: אולי הוא נובע מגריית-יתר של העיניים, או של האוזניים, או של חוש שיווי-המשקל, אולי של חוש הריח או הטעם, של חוש הקור או החום, הצמא או הרעב וכו'.

 

שימו לב, שאם נהיה כנים עם עצמנו, מצאנו את כל הסיבות האפשריות. אולי כדאי עוד להזכיר את חוש הלחץ, לחץ מבחוץ או לחץ מבפנים. כי גם מה שקרוי "לחץ נפשי" יש לו תרגום בגוף, בכלי הדם שנלחצים, שמתכווצים. כדי להרפותם כדי להתחיל להרגיע את חוש הצמא, שלא האזנו לו, בעוונותינו כי רבים הם. אחרי שגילינו מיהו החוש שלא התחשבנו בו, שגירינו אותו יותר מדי, יש בידינו תשובה איך לשנות התנהגו. הרבה יותר חכם משימוש בכדורים, מטשטוש מקורות המידע.

 

בימינו יש גם אין סוף טכניקות פשוטות יחסית: מגע יד, לחיצות, עיסויים, רטיות, מים, תה צמחים ועוד, כדי להקל על הכאבים ולא להשתמש בתרופות. יען כי לא קיימת אף תרופה כימית שאין לה תופעות לוואי בלתי רצויות, מיידיות או מצטברות, שיתגלו אחר זמן מה.

 

כדאי, מעניין ומחכים לנסות התמודדויות שונות עם הכאב ולהפחית את השימוש במשככי כאבים.

 

בימינו אלה יש גם אין-סוף התמחויות וטכניקות מסובכות ומורכבות, למטרת הגדרה וזיהוי הכאב. תלוי בכך אל מי פונים לייעוץ: אם פונים לרופא פנימי, הוא ודאי יחפש וימצא ליקויים במערכת העיכול, אם פונים לרופא לב-ריאות-כלי דם, הוא יוכל למצוא סימוכין לכאב בתחזוקת כלי הדם והלב, לחץ דם, עודף כולסטרול ו/או ריגושים, עישון ועצבנות הכרוכים בכך, אם נפנה לרופא אנדוקרינולוג, יש די תהליכים הורמונאליים שיכולים להתחבר עם כאב הראש, פנייה לאופטלמולוג יכוון תשומת לב למצב העיניים ולקשיי הראיה, פנייה לנוירולוג תהיה תמיד מבוססת, כי הרי מה יש בראש אם לא עצבים רבים, פנייה לפסיכולוג תביא תוצאות, כי הרי "הכל מתחיל בראש" ולא חסרים תיסכולים ודאגות וכאבי ראש, ואם תפנה לאורטופד, בצדק יצביע על מצב חוליות הצוואר, ואולי גם מצב ה"פלטפוס" = רגל שטוחה שמקרין לראש.

 

באופן זה בילית הרבה זמן במרפאות, ולו זה עלה לך כסף מכיסך, היה כיסך מתרוקן מהר. ניסו עליך גם מכשירים רבים, וכל התהליך היה מלווה גם מתח רב, שמא ימצאו, ואולי עדיף שימצאו, ושלא יגידו אחר כך: "סתם ארטיסט", "דמיין לעצמו"...לדעתנו, ועל פי גישתנו, בכל כאב באשר הוא יש לסקור באופן שיטתי את כל 15 מיני החושים ולוודא את מי מהם הרגזנו על ידי גריית-יתר... ולשנות זאת.

 

במצבי חירום. אחרי ניתוח מכאיב, כדי למנוע גיוס-יתר של מערך ההגנה. התקפה יען כי חוש הכאב מגייס מנגנוני תגובה. אל מקום הכאב יגוייסו כוחות אחדים: זרימת דם מוגברת וגם זרימת לימפה מוגברת. גודש בכלי הדם ובכלי הלימפה, הרי זו הנפיחות, הדלקת, והיא כשלעצמה מכאיבה, כי יש לח רב בתוך כלי הדם ולחץ על הסביבה. עודף הלחץ מגביר את הכאב וזה מגביר את גיוס "כוחותינו", באופן מוגזם. זהו תהליך מעגלי עם נטייה להסלמה. שיכוך הכאב, אם כן, לא פתר את הבעיה, אדרבא, טשטש אותה, אך בכל זאת מנע הסתבכות של גיוס נוזלים ותאי לוחמה שונים לאזור.

 

האיבר היחידי שאין בו חושים כלל, גם לא חוש הכאב, הוא המוח האנושי, רקמת המוחות. ישנם חושים בכלי הדם שם, בקרומי המוחות. על שינויים לרעה במוחות נוכל ללמוד רק בעקיפים, על פי התוצאות של השינויים: קשיי תנועה, בלבול חושים, ריגושים שלא תואמים, קשיי דיבור וכדומה.

 

חוש הכאב הוא בעצם ידיד. מקור מידע חשוב שחטאנו לידידנו הגדול יותר – בריאותנו. כדאי גם כדאי ללמוד לפרשו נכון ולהיעזר בו כדי למנוע הרעות רציניות יותר.

 

 

מקור הנאה נוסף הן הפעילויות שאנו מייחסים למערכות העצבים: למערכת העצבים המרכזית (=מ.ע.מ.) וגם להיקפיות ולאוטונומיות.

 

התפקיד הראשון של מ.ע.מ. הוא פיקוח על התהליכים החיוניים. כלול בכך הפיקוח על תמונת דם קבועה (מבחינת הרכב = כמות הנוזלים, הטמפרטורה, הסוכרים, המלחים, החומציות), זרימת הדם ותהליך הנשימה. אחרון חביב הוא פיקוח על המיניות. נדמה לי שבעיקר זה האחרון נחשב כמקור להנאות. ובכל זאת, מודעות לתהליכים החיוניים שאכן מתנהלים כראוי, צריכה ויכולה לגרום לנו הנאה. גם למי שלא רגיל מדי בוקר להודות לבוראו בתפילה.

 

תפקיד אחר של מערכת העצבים המרכזית הינם פיקוח על הערנות לדרגותיה והשינה לשלביה.

 

הערנות מהנה. היא מהנה כשלעצמה וגם כתנאי להנאות מכל החושים, מכל עשייה, אפילו מהרגשות. במצב ערנות כל אלו נראים אחרת. לא פחות מהנה השינה, עד כדי כך ששינה טובה, ככל הנאה, ממש מבריאה.

 

פעילות אחרת של מ.ע.מ. (מערכת עצבים מרכזית ולא מס ערך מוסף) היא יכולתנו להרגיש רגשות (נא לא לבלבל בין לחוש תחושות) ולהתרגש ריגושים. מי שהחיים לא מזמנים לו די ריגושים מרוממים, יכול להיעזר בספרים, בסרטים. הצרה היא שרוב הספרים ורוב הסרטים בימינו מציפים אותנו ברגשות בעייתים.

 

ובכל זאת, רוב האנשים מייחלים לסוף טוב לכל סיבוך, בחייהם ובחיים המתוארים בסרטים ובספרים. הספרים והסרטים, יוצריהם, בעצם יכלו ללמד אותנו בכישרונות דמיונם גם דרכים לפתור קשיים, דרכים עליהם אולי לא חשבנו. אך הספרות ויתרה על תפקידה המחנך, תחת הכותרת שזו תרבות מוזמנת, תרבות מטעם... וכך כל קוראי הספרים ורואי הסרטים לומדים במקום זאת את עולם רגשות הזוועה, בעיות שאין לבם מוצא, עולם הצועד לאבדון. יורדת הרגישות, משתנה לאט קנה המידה לטוב ולרע. כל שהיה פעם פתולוגי הופך לעט לאט לנורמטיבי.

 

מה שהיום נורמטיבי רק ל"בוהמה", לאומנים, מחר נהיה נורמטיבי לצרכניהם. לאט לאט זה נהיה אפילו "נורמלי", "ככה זה, הן כתוב בספר". החיים עצמם יוצרים יצירות אומנות, ובאומנות זו יש אכן אמת מדהימה: כל מה שנוצר והוא יפה, נשמר. מה שנוצר ומעוות הוא, בעצם נדון לכליה, למוות, להכחדה. אלא שאנו, הומו-ספיאנס, טורחים דווקא לשמר את מה שהטבע, על פי חוקי הטבע, טרח להכחיד, למנוע כושרו להתקיים. לא כל יצירות הרוח הן, כמובן, מקרבי הרקב, נהפוך הוא. וכן לא כל החוקים שחוקק האדם נוגדים את חוקי הטבע, אך הנושא כולו חייב הרהור נוסף.

 

הנאות אחרות מפעילות מ.ע.מ:

 

זכירה – נהנים לזכור, נהנים להיזכר.

לא נכון שרק המבוגרים מטפחים זיכרונות. כל עם וזיכרונותיו הקולקטיביים, עליהם מתרפקים, לאורם מחנכים.

כל פרט וזיכרונותיו, המזינים הן את ההווה והן את הציפיות שלו מעצמו בעתיד. חשוב מאוד להלביש במילים את הזיכרונות היפים מכל גיל. ההמללה, הוורבליזציה, מחזקת  את ההחדרה לזיכרון ומקלה על שליפתו. לכן חשוב להטעין את חיינו זיכרונות יפים. כל איבר וכל מערכת זוכרים. לכן חשוב בעינינו להתנסות בהרבה מיני עבודות, מיומנויות, פעילויות, ספורט, בהרבה מיני כלי נגינה, בהתנסויות מילוליות בשפות שונות, כדי שיהיו שמורים עמנו כזיכרון בכל מפרק ובהרבה שרירים. נהנים לזכור, להזכיר ולהיזכר בחוויות חושיות, עליהן הרחבנו דבור.

 

נהנים מתהליכי החשיבה.

מקסים לראות פעוט צעיר מאזין לסיפור וחושב. ממש רואים על המצח שלו את התהליך של עיבוד הנתונים (אם להיעזר בשפת דורנו). כל גיל וגיל נהנה לחשוב את המחשבות הקונקרטיות (מה עשיתי, מה בניתי), את המחשבות הדמיוניות והמופשטות שלו, נהנה לחלום בהקיץ, לתכנן תוכניות, להתווכח עם רעיונות של האחרים, לשפוט משפטי צדק (מוחלט פחות או יותר, על פי הגיל), להגן על החלש ולהיחשב שייך לחזקים. חשיבה היא צורך עמוק והנאה בלתי רגילה. היא ניתנה רק לאדם. חשוב חשוב, זה חשוב: חשוב ביותר שהחשיבה תהיה קונסטרוקטיבית. עצוב כשחשיבה רבה מושקעת ברעיונות דסטרוקטיביים. גם בעניין זה חטא דורנו. לפרסום זוכים הרבה יותר המחשבות והרעיונות והביצועים של הרעיונות הדסטרוקטיביים, ההרסניים. כלי התקשורת משחיתים הרבה זמן, כסף ומילים בתיאור שוד, רצח, אלימויות. רק מעט מאוד מתוארות המחשבות של המהנדסים, ההנדסאים, הממציאים, החושבים על טכניקה, על  חינוך, על הגות לשמה, על פתרונות לבעיות קטנות, יומיומיות, מן החיים, פתרונות קונסטרוקטיביים, בונים, משקמים.

 

נהנים מדיבור ונהנים מתקשורת ללא דיבור בכל גיל. נהנים משתיקה.

המלל של תינוק, כולו הנאה (למשמיע ולשומע). הלומד לדבר בדרכו הייחודית, הלומד לשאת דרשתו הראשונה, או הבעת חיבתו הראשונה – אלו הנאות הנאות. להגיד דברים ולהבין מה שהשני הגיד לי אלו הנאות חשובות מאוד.

 

מערכות העצבים ההיקפיות (התחושתית והתנועתית) נהנות להעביר או מידע או הוראות.

איך אנו יודעים זאת? לצערנו, על דרך השלילה. כשנמנע מהן להעביר מידע או להעביר את ההוראות, מרגישים בסבל הנורא. כל מי שעצביו ההיקפיים עבור הסתיידות או תהליך דלקתי או נלחצו עקב לחץ המבנים השכנים (המיפרק, השריר), ועקב כך נמנע מהחושים להעביר מידע מהימן או מהשרירים לקבל הוראה מותאמת, הרי זה סבל ממש. בכל כורחנו נגיע לכך, שאיש חילוני מודע ל"ציודו היפיפה" רק כשיש בעיות. ואילו איש דתי, הנושא תפילה, נושא תפילה על כל מה שמתפקד כהלכה.

 

גם מערכות העצבים האוטונומיות "יודעות" להנות.

 

הסימפטיקוס קשור עם תחושת סכנה. אפילו כשהאדם לא נתון בסכנה ממשית, ואולי דווקא אז, הוא ממש ממציא לעצמו סיטואציות של סכנה, ואלו הופכות לבידור ההמונים העוסקים בהימורים (עם הסכנה להפסיד בהם), המצטופפים על מגרשי כדורגל, כדוריד, כדורסל, כדור גוגו, על מגרשים של מלחמות שוורים או תרנגולים, בקיצור כל מי שנהנה מתחרויות, מהימורים, בהם בכל זאת מיד מישהו גם יפסיד, כל אלו נהנים בעזרת הסימפטיקוס. סרטי מתח וספרי מתח – זו שליחותם. גם חלק גדול מהספרים הבדיוניים, העוסקים בכל מיני פלישות ממעל ומתחת, מזינים את הסימפטיקוס. פעם חשבתי שעיקר תפקידם הוא "ניסוי צופרים" לזמנים בהם האדם באמת יזדקק לעמוד בסכנה אמיתית, מציאותית. כיום אני חושבת שכמו כל מערכת גם מערכת העצבים האוטונומית, הסימפטיקוס, הינה מקור להנאות. אבל, רבותי, במידה ולא בעודף!

 

הנאות מהפאראסימפטיקוס – מערכת העצבים האטונומית המתווכת בין עולם הרגשות הנעימים, בין סיטואציות חיים שאין בהם סכנה, לבין כל שש המערכות הפנימיות. חיינו הזורמים המשתנים, חיים עם משמעויות משתנות, עם ציפיות שכל גיל מכתיב ומאפשר הנאות פאראסימפטתיות. לא צודק לדבר רק או בעיקר על הנאות, כי יש לא פחות משמעות בזיהוי הסכנות ובתדרוך תגובות על פי כל אלו – וגם אלו הם התפקידים של החושים ושל מערכות העצבים. אך ביודעין רצינו להדגיש את ההנאות. כי הן מוסיפות בריאות!

 

• נהנים מפעילות תקינה של מערכת הדם והלימפה: מסומק בלחיים, מלב דופק בעוז, מרגליים חמות גם בקור, ממוח צלול בשעת צורך (תמיד צריך), משרירים שמתפקדים, מכך שגברנו על מחלה ועוד.

 

• נהנים לנשום מלוא החזה, מלוא הריאות. נהנים מהאוויר העובר בנחיריים והוא צח ואף ריחני. נהנים להשמיע זמר ושיר וגם אנחה פה ושם.

 

• נהנים לחוש כי כרסנו מלאה ולא פחות נהנים לרוקן את המעיים.

 

• נהנים לרוקן שלפוחית שתן ולדעת שמערכת זו אכן בריאה.

 

• נהנים גם מכל הסודות והרזים השמורים במערכת המין, של הגבר ושל האישה וגם מהגלויים שם.

 

• הכי נהנים מעשייה בעזרת התנועה: כל תנועה, כל עבודה, כל המצאה, כל תחביב וכל אומנות ואומנות הרי הם תנועה, להשתולל, לבטא רוך, הכל תנועה.