היסטוריה של ניתוחי הקטרקט
ניתוחי קטרקט בתרבויות קדומות:
טכניקת "קאוצ'ינג" בה דוחפים את העדשה כלפי מטה באמצעות מחט.
חוקרים סבורים כי הממצא העתיק ביותר בהיסטוריה המתאר קטרקט הוא פסל קטן מהשושלת החמישית (בסביבות 2457-2467 לפנה"ס), המוצג במצרים במוזיאון המצרי בקהיר. הפסל מתקופת המלכות העתיקה נתגלה ב-1860 בסַקארה, ומציג דמות גברית של הכהן קא-אַפֶּר, הנקרא גם שֵייך אל-בֶּלֶד (תמונה א). ניתן לראות בבירור את רפלקס האישון הלבן בעין שמאל (תמונה ב). מניחים כי הפסל מתאר בקפדנות אדם עם קטרקט שהודגם בדיוק על ידי הסימן הפיזי בעץ. יתר על כן, הממצא לא מופיע בעין ימין. ממצא זה אצל אדם זקן, מציין אולי קטרקט בשל; וסביר שהמצרים הקדמונים הכירו את המחלה.
א'
ב'
תמונה א: פסלו של קא-אַפֶּר (המוזיאון המצרי, קהיר, מצרים).
תמונה ב: רפלקס האישון הלבן בעין שמאל המציין קטרקט בשל.
חוקרים דנו פעמים רבות בשאלה האם קטרקט נותח לראשונה במצרים העתיקה. השערה זו ניראתה סבירה לחלקם. כך, ציור קיר מקבר רב-אומן הבנאים איפווי (Ipwy) בתֶבאי שבמצרים בסביבות 1200 לפנה"ס, פורש על ידי החוקרים כתיאור של רופא עיניים המטפל בעינו של פועל. בגלל אורכו וצורתו של המכשיר, ההנחה הייתה כי התמונה מתארת ניתוח קאוצ'ינג בו דוחפים את העדשה לתוך חלל העין - החלל הזגוגי.
רופא עיניים מטפל בעינו של פועל. ציור קיר בקברו של רב-האומן איפווי בתבאי (בסביבות 1200 לפנה"ס). תֶבאי הייתה מומקמת על גדות הנילוס כ-800 קילומטר דרומית לים התיכון.
ניתן ללמוד אודות ההיסטוריה של התמחויות רפואיות ולהתוודע להתפתחות טכניקות וניתוחים כירורגיים ספציפיים, על ידי סקירת כלים כירורגיים עתיקים. מקדשו של קוֹם אוֹמבוֹ (Kom Ombo), שנבנה על ידי תוֻּתמֶס השלישי (1479-1425 לפנה"ס), מראה תבליט המתאר סדרה של כלי ניתוח חקוקים באבן, כולל כמה מחטים.
פרט מתוך תבליט של החזית הפנימית של הקיר השני במקדשו של קוֹם אוֹמבוֹ, מצרים.
סדרה של מחטי נחושת עתיקות שאין בהן לא ווים ולא קוף מחט נמצאו בשנת 1900 בקברו של המלך חַסֶחֶמווי (Khasekhemwy) (בסביבות 2700 לפנה"ס), בבית הקברות המלכותי באַבּידוֹס (Abydos) במצרים.
המלך חַסֶחֶמווי ומחטי נחושת
בשנת 2001, ליד הקומפלקס של פירמידת סַקארה (אשר נבנו בסביבות 2630 לפנה"ס), כ-30.5 ק"מ מקהיר, גילו ארכיאולוגים תגלית מרתקת: הקבר העתיק ביותר הידוע של כירורג פרעוני, המתוארך בלמעלה מ-4000 שנה, היה זה קברו של סקאר (Skara), הרופא הראשי של אחד השליטים בשושלת החמישית של מצרים.
בכיתוב על גבי קירותיו של הקבר מופיעה עדות שהיה שימוש בכירורגיה במצרים העתיקה, ההוכחה החותכת הראשונה שנעשה שימוש בפרקטיקה זו בזמן כל כך מוקדם. התגלית כוללת כ-30 מכשירים כירורגיים מברונזה ששימשו את הרופא המצרי הקדום, העתיקים ביותר שנמצאו אי-פעם, כולל כמה מחטים.
כתובת מהקבר העתיק ביותר של כירורג פרעוני
ממצאים אלו מאשרים כי במצרים העתיקה הושגה רמה גבוהה של כישורים כירורגיים, ויכול להיות שהמצרים והבבלים הקדמונים, עוד לפני המנתחים ההודים, השתמשו בניתוחי קאוצ'ינג כדי להסיר קטרקט מציר הראייה. המנתח השתמש במחט מיוחדת כדי לדחוף את העדשה כאשר היא בתוך הקפסולה, אחורה לתוך הגוף הזגוגי של העין. הפשטות היחסית של טכניקה זו הייתה כנראה הסיבה העיקרית מדוע היא המשיכה להיות הפרוצדורה המקובלת במשך אלפי שנים עד 1748, כאשר הרופא הצרפתי דאוויאל ביצע את הוצאת הקטרקט הידועה הראשונה.
ניתוחי קטרקט על ידי קאוצ'ינג (דחיקת העדשה) הם ללא ספק אחת הפרוצדורות הכירורגיות העתיקות ביותר. יכול להיות שזו הפרוצדורה המוזכרת בחוקי חמורבי. חמורבי (בסביבות 1750-1792 לפנה"ס) היה השליט הגדול בשושלת בבל הראשונה אשר הומלך למלך מסופוטמיה כולה בשטחים הידועים כיום כעירק. חמורבי ייסד את גדולתה של בבל כאשר הפך את עיר המדינה המסופוטמית הקטנה למטרופולין. במשך שלטונו רב השנים, כארבעים שנה, הרחיב את האימפריה שלו מהמפרץ הפרסי דרך עמק הטיגריס ועמק נהר הפרת לכיוון צפון, ומערבה עד חופי הים התיכון.
למרות שהיה מנהיג צבאי מצליח, חמורבי זכור בראש וראשונה בשל ריכוז החוקים ששלטו בחיי הבבלים, הנקראים חוקי חמורבי. הצורה הקדומה של מה שמוכר היום כחוקה, התחיל ונגמר בפנייה לאלים, והסדיר במשיכת קולמוס ברורה ומוגדרת את ארגון החברה. קוד החוק הקדמון שהתבסס על קודים שוּמֶריים קדומים יותר, נחקק על אנדרטת אבן שחורה, גדולה וזקופה שהוצבה בחזית אחד המקדשים העיקריים, במקום בו הציבור יכול היה לראותה. דוגמה כמעט שלמה של הקוד שרדה עד היום, חקוקה על מצבת בזלת בגובה שמונה רגל בשפה האכדית בכתב יתדות. אותה אבן מפורסמת התגלתה ב-1901 על ידי האג'יפטולוג גוסטב ג'קיאֶר (Jéquier), לא בבבל, אלא בעיר בהרים הפרסיים, במחוז חוזיסתאן דהיום (עילם העתיקה) בדרום-מערב אירן. האבן ככל הנראה נלקחה לעיר זו על ידי שליט אחר כמחווה של נצחון במאה ה-12 לפנה"ס. כיום היא מוצבת במוזיאון הלובר בפריס, צרפת.
פרט מתוך מצבת האבן בה חקוקה חוקת חמורבי, מראה את המלך לפני אל השמש המסופוטמי (שַמָש)
חוקי חמורבי מכילים 282 חוקים, כל אחד בדרך כלל בן משפט אחד או שניים. וכך אנו רואים כי חוק מס' 196 אומר: "אם אדם מוציא את עינו של אדם אחר, עינו שלו תוצא גם כן." מידע רפואי הכלול בחוקי המלך חמורבי מתאר לנו תמונה של חברה בעלת ארגון ברמה גבוהה, חברה בה היה טיפול רפואי מוסדר. יתר על כן, הוא כולל מספר קטעים המתייחסים לַעַיִן שמהם ניתן להבין מהי רמת הידע האופטלמולוגי בתרבויות הנהר הקדומות.
חוקת חמורבי מציגה את מערכת התשלום הפרוגרסיבית הראשונה הידועה עבור שירותים רפואים, בה הסכומים נקובים בהתאם למידת הצלחתו הכלכלית של המטופל. "המנתח שניתח בהצלחה את עינו של אריסטוקרט באמצעות אזמל מנתחים, יגבה 10 שקלי כסף. התשלום יהיה רק חמישה שקלים ושני שקלים במקרה של אדם פשוט ושל עבד, בהתאמה." סכום של חמישה שקלים (מטבע כסף יהודית) הייה שווה-ערך לשכר דירה שנתי של בית מסוג טוב וגבוה פי 5 משכרו החודשי של פועל (1 שקל). יחד עם זאת, חוקי חמורבי נקטו באזהרה נגד רדיפה אחר קריירה של רפואת עיניים בציינם את הקנסות עבור "רשלנות רפואית". הם השתנו בהתאם למצב הכלכלי של המטופל: "אם רופא מנתח (....) את עינו של אריסטוקרט המאבד את עינו כתוצאה מכך, ידיו ייגדעו". במקרה של עבד, אם המנתח גרם למותו, הקנס היה להחליפו באחר, ואם הוא גרם לעבד לאבד את עינו, הוא ישלם מחצית מערכו".
בשחר הציביליזציה, לפני כארבעת אלפים שנה, חוקי חמורבי כבר התוו את עקרונות הטיפול הרפואי הציבורי. למרות שעקרונות אלו התמתנו עם הזמן, הם עדיין יכולים להיחשב כראשיתם של עקרונות הטיפול הממלכתי.
עם כן, קאוצ'ינג לטיפול בקטרקט היא אחת הפרוצדורות הכירורגיות העתיקות ביותר. מהאראשי סוּשרותא (Maharshi Sushruta), מנתח הודי קדום, תיאר לראשונה את הפרוצדורה ב"סוּשרותא סאמיטה, אוּטאר טנטרה", חיבור רפואי הודי (800 לפנה"ס).
ההיסטוריה של ניתוחי קטרקט בהודו
טקסט זה מתאר את ניתוח הקאוצ'ינג ההודי, שבו השתמשו במחט מכופפת כדי לדחוף את העדשה לתוך אחורי העין ומחוץ לשדה הראייה. אחרי כן נהגו להשרות את העין בחמאה מזוקקת פושרת ואחרי כן לחבוש בתחבושת. הטענה הייתה ששיטת הסוּשרותא היא מוצלחת אבל הזהירו שיש להשתמש בפרוצדורה זו רק כשזה ממש נחוץ. יתכן ששיטה זו הובאה למערב על ידי היוונים דרך הודו והמזרח התיכון.
הסרת קטרקט באמצעות ניתוח הקאוצ'ינג הועברה לסין מהודו. קיימות עדויות כי הפרוצדורה, הנקראת גם ג'ין פי שו במנדרינית, הגיעה לסין בדרך המשי בתקופת שושלת האן המערבית המאוחרת (206 לפנה"ס-9 לספירה), והתפשטה ברחבי סין במשך שושלת טאנג (618-907 לספירה). כאשר הפרוצדורה חוברה עם התפיסה הסינית של דיקור (jin pi shu) היא השתלבה עם הפרקטיקה הרפואית הסינית עד להקמת הרפובליקה הסינית ב-1911.
בעולם המערבי נמצאו מכשירים מברונזה שכנראה ששימשו בניתוחי קטרקט. הם נמצאו בחפירות בבבל, יוון ומצרים. ההתייחסויות הראשונות לקטרקט וטיפולו במערב נמצאו בשנת 29 לפנה"ס, בחיבור הנקרא De Medicinae, עבודתו של אנציקלופדיסט לטיני, אאולוס קורנליוס צלסוס (Aulus Cornelius Celsus), בו מופיע תיאור של ניתוח קואוצ'ינג.
טכניקת הקואוצ'ינג המשיכה להיות בשימוש לאורך ימי הביניים והיא עדיין בשימוש בחלקים מסוימים של אפריקה ובתימן. מכל מקום, זו הייתה שיטה לא אפקטיבית ומסוכנת לטיפול בקטרקט, שלעיתים קרובות הותירה את המטופלים עיוורים או עם ראייה חלקית בלבד.
מהפכה חדשה: ניתוח הוצאת הקטרקט מהעין
העדות הראשונה להחלפת טכניקת הקאוצ'ינג הינה תיאור ניתוח הוצאת קטרקט על ידי שאיבתו עם מכשיר חלול. פרוצדורה זו תוארה על ידי רופא פרסי מן המאה העשירית, מוחמד אִבְּן זַכַָּרִיה אֶל-ראזי, שייחס אותה לאנטילוּס, רופא יווני מן המאה השנייה. וכן, מכשירי שאיבה פומיים מברונזה אשר שימשו להוצאת קטרקט התגלו בחפירות אתרים מהמאה השנייה לספירה. הפרוצדורה "הצריכה חתך ארוך בעין, מחט חלולה, ועוזר בעל קיבולת ריאה יוצאת דופן." פרוצדורת שאיבה זו תוארה גם על ידי רופא העיניים העירקי עמאר אִבְּן עלי ממוסול, בספרו "מבחר מחלות עיניים", שנכתב גם כן במאה העשירית. הוא הציג היסטוריה של מקרים בטענה שהייתה לו הצלחה עם השיטה במספר מטופלים.
היתרון בהוצאת העדשה היה מניעת האפשרות שהעדשה תחזור לציר הראייה. רופא העיניים אל-שאדהילי דיווח על גרסה מאוחרת יותר של מחט הקטרקט מהמאה ה-14 במצרים, שהשתמשה בבורג הננעץ ותופס את העדשה. לא ברור עד כמה הייתה שיטה זאת מוצלחת מכיוון שכותבים אחרים כולל אל-שאדהילי גילו חוסר נסיון בה או שטענו שהייתה לא אפקטיבית.
רופא העיניים הצרפתי ז'אק דאוויאל (1696-1762), קיבל את הסמכתו מבית הספר לרפואה ברואן. הוא היה בצוות בית החולים לנכים (Hopital d'Invalides) ונעשה רופא העיניים של לואי ה-15. דאוויאל היה הרופא הראשון בתקופה המודרנית שניתח בהצלחה קטרקט על ידי הוצאת העדשה מהעין. הוא ביצע את הוצאת הקטרקט האקסטרה-קפסולרי הראשון ב-8 באפריל 1747. הטכניקה שלו סימנה את תחילת התקופה המודרנית בניתוחי קטרקט והייתה ההתקדמות המשמעותית הראשונה בניתוחי קטרקט מאז הומצא הקאוצ'ינג.
רופא העיניים הצרפתי ז'אק דאוויאל (1696-1762) מת משבץ לב ב-1762 במסע לז'נבה, שווייץ. ביצע את הוצאת הקטרקט האקסטרה-קפסולרי הראשון ב-8 באפריל, 1747.
החשיבות הגוברת של "הוצאה" לעומת הקאוצ'ינג המסורתי בקהילת מנתחי הקטרקט הובילה לתחרות בין שתי השיטות. אף אחת מהן לא הייתה חפה מסיבוכים.
המנתח הבריטי ג'ון טיילור (1703-1772), היה קואוצ'ר או מנתח קטרקט, שביצע ניתוחי הסרת קטרקט על ידי שבירתו לחתיכות. כשרונו העיקרי היה בקידום עצמי, כרופא העיניים האישי המוכרז על ידי המלך ג'ורג' השני, האפיפיור ומספר משפחות מלוכה אירופאיות. הוא היה מפורסם באותה מידה כרודף נשים כמו גם בכישוריו הכירורגיים. לפני ביצוע כל פרוצדורה ניתוחית, נהג לתת נאום קידום עצמי ארוך בסגנון יוצא דופן. הוא טייל ברחבי אירופה בקרון צבוע בציורי עיניים. הגעתו לעיר הייתה מפורסמת מספר ימים לפני בואו כדי למשוך את הקהל הגדול ביותר. טיילור טען שהוא מסוגל לרפא עיניים פוזלות בכישוריו הכירורגיים. התכסיס שלו היה לעשות חיתוך קטן בלחמית העין (conjunctiva) ולכסות את העין השנייה. בנקודה זו היה מורה למטופל להשאיר את העין מכוסה מספר ימים. באותו פרק זמן היה עוזב את העיר למקום רחוק ככל האפשר וכאשר כיסוי העין היה מוסר והתרמית מתגלה, כבר היה מחוץ להישג ידם של המנותחים ובני משפחתם. וכך, ב-1750, המלחין הגרמני המפורסם יוהן סבסטיאן בך (1685-1750), עבר ניתוח קטרקט בילטרלי על ידי ג'ון טיילור, שהשתמש בקאוצ'ינג. שבוע לאחר מכן, נותח בך שנית בגלל חזרת הקטרקט. כידוע, המוזיקאי התעוור ומת ארבעה חודשים מאוחר יותר. דוגמה נוספת מתייחסת למלחין המפורסם ג'אורג' פרידריך הנדל (1685-1759), שעבר ניתוח קטרקט באמצעות קאוצ'ינג על ידי אותו מנתח וסבל מעיוורון בשנות חייו האחרונות.
אנדרטה לזכרו של רופא העיניים הגרמני הגדול אלברכט פון גרהפא ׁׁ(Albrecht von Graefe), באוניברסיטה לרפואה Charité-Medical בברלין.
אלברכט פון גרהפא (1828-1870) הכניס לשימוש את סכין גרהפא לניתוחי קטרקט. סכין זה שימש כדי לעשות חתך גדול בקרנית להוצאת קטרקט אינטרה-קפסולרית. באמצעות תמרון סכין הפון גרהפא ניתן היה לבצע חיתוך ישר בקרנית. חיתוך שקצותיו מהודקות זו לזו הביא לריפוי מהיר וצלקת שכמעט לא נראתה לעין. מאידך, סכין פון גרהפא הייתה יכולה להביא לאסונות איומים.
עד קבלת שיטת הקֶרָטום והמספרים בתחילת שנות 1940, חלק חיוני של ניתוח הקטרקט היה שליטה בסכין פון גראף לחיתוך הקרנית.
עד שהגיע לגיל 39, פון גרהפא היה כבר אישיות בינלאומית ייחודית וכיהן בתור יושב ראש ומנהיג הקונגרס הבינלאומי השלישי לרפואת עיניים שנערך בפריז ב-1867. הוא קרא בכנס ארבעה מאמרים, כולל תיאור קלאסי של גבשושיות על ה-choroid, אבל תרומתו החשובה ביותר הייתה הצגת ה"הוצאה הליניארית המותאמת" שלו כטכניקה חדשה לניתוחי קטרקט. במשך שנות חיו הקצרות תרומתו לרפואת עיניים היתה מגוונת. שמו נזכר בסימן פון גרהפא בזפק עם בלט העין וביישום האופטלמוסקופ.
עידן העדשות התוך-עיניות (IOL)
סר ניקולס הרולד רידלי היה רופא עיניים אנגלי אשר עבד כמנתח בבית חולים לעיניים מורפילד (Moorfield) ובבית חולים סיינט תומאס (St. Thomas) בלונדון והתמחה ברפואת עיניים. רידלי היה החלוץ הראשון בניתוחי השתלת עדשות תוך-עיניות מלאכותיות לחולי קטרקט.
ניקולס הרולד רידלי
מתוך אי-שביעות רצון מחדות הראייה הלקויה ומקרי אובדן ראייה דו-עינית בעקבות הוצאת קטרקט, כבר בשלבים מוקדמים של הקריירה שלו הוא צפה שימוש בעדשה מלאכותית. מחקרו קיבל תמריץ מאמירתו, המפורסמת היום, של סטודנט לרפואה שאמר שחבל שאי אפשר להחליף את הקטרקט שזה עתה הוצא מן העין בעדשה נקיה. רידלי תיאר את האספקטים של הבעיה שלו והצורך למצוא חומר לא פעיל למה שיהיה גוף זר תוך-עיני. הוא קיבל השראה בבחירת החומר פולימתילמתאקרילאט (PMMA) שנהפך במרוצת השנים לסטנדרט-הזהב מבין החומרים ששימשו לייצור עדשות להשתלה.
רידלי הבין כי ניתן להשתמש ב-PMMA לצורך יצור עדשה תוך עינית לאחר שצפה בפציעות עיניים אצל טייסים בחיל האוויר המלכותי. כאשר חופות הפלסטיק של המטוס נפגעו מכדורים, הן לעיתים התנפצו בהשאירן חתיכות קטנות של PMMA בעיני הטייסים. רידלי בדק ומצא שעיני הטייסים הסתדרו עם אותן חתיכות ולא דחו את ה-PMMA האינרטי וזה נתן לו את הרעיון. בשנות הארבעים של המאה העשרים הוא הציג את רעיון ההשתלה של עדשה תוך-עינית שאפשרה שיקום ראייה יותר יעיל ונוח אחרי ניתוח קטרקט. וכך, ב-29 בנובמבר 1949, הרולד רידלי השתיל בהצלחה את העדשה התוך עינית הראשונה בבית החולים סיינט תומאס בלונדון.
ב-1950 הוא השתיל עדשה מלאכותית בעין לצמיתות. העדשה הראשונה יוצרה על ידי חברת ריינר הבריטית. למרות הצלחתו של רידלי, הטכניקה לא נקלטה בקהילת רפואת העיניים הרחבה במשך כמה עשורים, מכיוון שרבים התנגדו לרעיון של השתלת עדשה מלאכותית.
ההשתלה הראשונה לצמיתות של עדשה תוך-עינית,
8 בפברואר 1950
בשנת 1951, רידלי הציג את מאמרו "עדשות אקריליות תוך-עיניות" בקונגרס לרפואת עיניים באוקספורד, שהתקבל בהתנגדות ניכרת מצד עמיתיו המקצועיים. יתר על כן, עבודתו של רידלי גונתה ותוארה כפזיזה בשנה שלאחר מכן, בפגישת האקדמיה האמריקנית בשיקגו. למרות זאת, ב-1952 בוצעה ההשתלה הראשונה של IOL בארה"ב, בה עדשת רידלי-ריינר הושתלה בבית החולים לעיניים ווילס בפילדלפיה. רידלי המשיך לפתח תוכניות מקיפות לניתוחי קטרקט עם השתלות תוך-עיניות וסלל את הדרך לטיפול זה.
אחרי שנים של התקדמות, כשרידלי ואחרים המשיכו לעבוד כדי לעדן את הניתוח אשר המשיך לקבל התנגדות ניכרת וארוכת-שנים מצד הקהילה הרפואית, התקיים ב-1966, הסימפוזיון הבינלאומי הראשון לעדשות תוך-עיניות והשתלות בחברה הרפואית המלכותית בלונדון, ובאמצעותו הוקם המועדון להשתלה תוך-עינית (IIIC), כאשר רידלי היה נשיאו הראשון.
פיטר צ'ויס, תלמידו של הרולד רידלי, פיתח כמה מודלים של עדשות תוך עיניות, אבל לא הוציא פטנט על רובם. המודל שנקרא Choyce Mark IX, שיוצר על ידי חברת ריינר לעדשות תוך-עיניות, הייתה העדשה הראשונה שקבלה את אישור ה-FDA האמריקאי לשימוש להשתלה תוך עינית ב-1981, שלושים ואחת שנים אחרי השתלת העדשה הראשונה.
פיטר צ'ויס
ניתוח הוצאת קטרקט עם השתלת עדשה תוך עינית הוא כיום הניתוח השכיח ביותר בין ניתוחי העיניים ובכלל. רידלי פרש משירותו בבית החולים NHS בשנת 1971 וקיבל פרסים רבים במשך 29 השנים הבאות. הוא היה חבר בקולג' המלכותי של מנתחים וחבר בחברה המלכותית. בפברואר 2000 קיבל הרולד רידלי תואר אביר מידי הוד מלכותה המלכה אליזבת השנייה בארמון באקינגהם בלונדון. סיר הרולד רידלי התגורר ב-Wiltshire עד מותו ב-25 במאי 2001.
סר ניקולס הרולד רידלי מקבל תואר אביר בארמון בקינגהם
בעבודתו שינה רידלי את רפואת העיניים. המצאתו סיפקה לא רק שיקום ראייה מעולה למטופלי קטרקט לדורות הבאים, אלא גם הייתה הגורם העיקרי בשינוי פני רפואת העיניים. העובדה שהשתלת עדשה היא במידה רבה הניתוח השכיח ביותר ואחד המצליחים ביותר בין כל ניתוחי העיניים יצר למעשה קומפלקס רפואי-תעשייתי. במונחים עסקיים, עדשות תוך עיניות נעשו ל"מוצרים" שאפשר לשווקם לבסיס רחב של צרכנים.
התגלית של רידלי משפיעה למעשה על כל בני האדם. מיליוני אנשים משקמים מדי שנה את ראייתם באמצעות ניתוח קטרקט בשיטתו של רידלי ברחבי העולם. הפרוצדורה עברה דרך ארוכה וכיום מבצעים אותה תחת הרדמה מקומית, כך שהיא מבוצעת באשפוז יום והמטופל יכול לחזור הביתה ביום הפרוצדורה. שיקום הראייה מהיר ומטופלים רבים משיגים רמה מצוינת של חדות ראייה כבר בימים הראשונים אחרי הניתוח.
טכניקת פאקואמולסיפיקציה מודרנית:
הסרה כירורגית של עדשת העין על ידי פירוקה והסרתה בשאיבה
צ'ארלס ד. קלמן (1930-2004) נולד בארה"ב. הוא השלים את התמחותו ברפואה בבית החולים Kings County בברוקלין ואת התמחותו ברפואת עיניים ביצע בבית החולים לעיניים ווילס שבפילדלפיה. הוא התחיל את עבודתו ברפואת עיניים בפרקטיקה פרטית בעיר ניו יורק ב-1960. ב-1962 ד"ר קלמן המציא את ה-cryo-probe, מכשיר ניתוחי דמוי עט דק הנצמד לעדשה על ידי הקפאה ומאפשר משיכה והוצאת העדשה עם הקופסית. שיטה זו להוצאת קטרקט הייתה בשימוש נרחב ביותר בעולם עד 1978 בערך, כאשר היא הוחלפה על ידי הוצאת קטרקט אקסטרה-קפסולרית באמצעות פאקואמולסיפיקציה.
ד"ר קלמן פיתוח את הפאקואמולסיפיקציה בשנת 1967 אחרי שקיבל השראה ממכשיר האולטרה-סאונד של רופא השיניים שלו. טכניקה זו השתמשה בגלים על-קוליים כדי לפרק את הגרעין הקשה של העדשה הסקלרוטית בכדי להסיר את הקטרקט בחתיכות קטנות דרך חתך קטן בקרנית ובקפסולת העדשה.
שיטת הפאקואמולסיפיקציה של קלמן הפכה את הניתוח להיות הרבה יותר נוח עבור המטופלים. ד"ר קלמן קיבל את המדליה הלאומית לטכנולוגיה מהנשיא ג'ורג' וו. בוש בשנת 1992 והתקבל בפברואר 2004 לאולם התהילה של הממציאים הלאומיים באקרון, אוהיו.
צ'ארלס ד. קלמן (מימין), לצד מכונת הפאקואמולסיפיקציה הראשונה מ-1967
במרוצת השנים, ההתקדמות בטכנולוגיה וטכניקה הובילה להגדלה דרמטית בפופולריות של שיטת הפאקואמולסיפיקציה תוך עליית רמת הבטיחות והיעילות. יחד עם טכניקות מודרניות, היה צורך אינטגרלי להגן על הקרנית למען הצלחת הניתוח בעיניים עם עדשות טבעיות סקלרוטיות (קשות). פותחו חומרים וויסקואלסטיים, ג'לים שקופים בעלי צמיגיות ואלסטיות המשמשים למילוי חלל העבודה בעין והגנה על הרקמה תוך-כדי הניתוח. טכניקות כירורגיות משופרות להסרת הקפסולה של העדשה הקדמית הקטינו את שכיחותם של סיבוכים קפסולריים תוך כדי ניתוח ולאחר הניתוח. פירוק ושאיבת הגרעין, שבוצעו בעבר בעיקר בלשכה הקדמית של העין, מבוצעות כיום בחלק האחורי, תוך הקטנת הנזק לאנדותל הקרניתי. מבנה החתך הקרניתי המשופר מאפשר שליטה ובטיחות גבוהים יותר תוך כדי הניתוח, סיום הניתוח ללא תפרים וזמן החלמה קצר יותר. לעדשות התוך-עיניות דהיום עיצוב האופטי מתקדם ומרכוז מדויק של העדשה אחרי הניתוח. התפתחות מתמשכת של טכנולוגיה זו מבטיחה לשפר עוד ועוד את התוצאה למטופל בניתוח קטרקט.