בס"ד

חבלות עיניים - המשך


חבלות ודימום בזגוגית

דימום זגוגיתי יכול להיגרם כתוצאה מנזק לכלי דם בגוף הציליארי, הרשתית או הדמית. דימום בזגוגית מחבלה חזקה יכול להיות קשור במקרים רבים לקרע ברשתית, ולכן יש לבצע בדיקה קפדנית בנסיון לזהות פגמים ברשתית. מיד לאחר הפגיעה, לעיתים קרובות הדימום הזגוגיתי נשאר ממוקד ובדיקת הקרקעית הראשונית מאפשרת את הראייה הטובה ביותר של פרטי הרשתית. התפשטות הדימום לאחר מכן או דימום מתמשך יכולים לשבש בדיקה קלינית מאוחרת. אם הרופא חושד שיש קרע סקלרלי מוסתר, אין לבצעה בדיקה עם אינדנטציה סקלרלית.

 

אם הדימום בזגוגית אינו מאפשר את בדיקת הרשתית עקב ראות לקויה, בדיקת האולטרה-סאונד עשוייה למלא תפקיד מכריע בקבלת החלטות. באמצעות טכניקות של של סריקת אולטרה-סאונד מסוג A וסריקה מסוג B, ניתן לאבחן פתולוגיות רבות במקטע האחורי, כולל נוכחות הפרדות רשתית, הפרדות זגוגית אחורית, קרע סקלרלי מוסתר, הפרדות רשתית המורגית (מדממת) או כזו שמקורה בסרום כורואידלי (מהדמית), וקרע רשתי ענק. לדוגמה, אם האולטרה-סאונד מראה קווי זגוגית היוצאים ממיקום אקווטוריאלי, ניתן להסיק כי קיים קרע סקלרלי חבוי עם הצמדות הזגוגית לפני הפצע הפנימי, מקרה הדורש אקספלורציה של גלגל העין החיצוני ותיקון החתך בסקלרה.

  

באופן כללי, גם מטופלים עם פגיעה עינית לא חודרנית ודימום בזגוגית ללא קרע ברשתית או הפרדות רשתית נמצאים בסיכון להתפתחות בעיות רשתית עקב החבלה, ויש לתכנן עבורם סדרה של בדיקות חוזרות. במקרים של דימום מינימלי, אופלטמוסקופיה יכולה להיות אמצעי מספק כדי לבסס אבחנה של הפרדות רשתית. במקרים של דימום ניכר שלא נספג, יש לעקוב אחר המטופל בעזרת בדיקות אולטרה-סאונד חוזרות כדי לשלול הפרדות רשתית. אם מובחנת הפרדות רשתית או שיש חשש לכך באולטרה-סאונד, יש לבצע ניתוח ויטרקטומי להסרת זגוגית לעיתים בשילוב ניתוח חיגור.

       

אם מבצעים ויטרקטומי במקרה של דימום זגוגיתי שלא מתבהר אשר נגרם על ידי חבלה לא חודרנית, ממליצים על טכניקה סטנדרטית של שלוש כניסות ((three-port. אחרי תפירת צינורית העירוי במקומה ווידוא שהצינורית אכן נמצאת בחלל הזגוגית, יש לבצע הסרה של ליבת הזגוגית, על מנת להסיר את רוב הזגוגית והדימום לפני שמתקרבים לרשתית. ברוב המקרים מתפתח PVD במשך הזמן שבין הפגיעה והניתוח. אחרי שחותכים בעזרת הויטרקטום דרך פני הזגוגית המנותקים האחוריים, ניתן לרוקן את הדם התת-זגוגיתי מהחלל שלפני הרשתית. אפשר להשתמש בצינורית סיליקון המחוברת למערכת היניקה של מכשיר הניתוח או בידית חליל (Flute needle) לצורך הוצאה פסיבית של הדם. שאריות הזגוגית הפריפרית מסולקות בהמשך הניתוח ומבוצעת בדיקה קפדנית של היקף הרשתית כדי לזהות קרעים או דיאליזות שיתכן והובילו לדימום הזגוגיתי המקורי.

 

במקרים של דימום בזגוגית לאחר חבלה אפשר להשתמש בהצלחה במכשור להסרת זגוגית בקוטר קטן (ללא תפרים), במיוחד במקרים בהם לא התפתח PVR. על המנתח להתייחס למספר היבטים כאשר מבוצע  ניתוח עם צינוריות המוחדרות דרך הלחמית, הרלבנטיים במיוחד לעיניים שעברו טראומה. מכיוון שצינורית העירוי בעלת אורך מסויים שלעיתים אינו ארוך דיו, היא יכולה להחליק אחורה ולחדור לתוך החלל הסופרה-כורואידלי במקום לחלל הזגוגית, אפילו אחרי שנראתה ממוקמת היטב בבדיקה הראשונית. סיכון זה גבוה יותר בעיניים אחרי חבלות אשר לרוב סובלות מגודש כורואידלי, דימום כורואידלי, או הצטברות של דם או פיברין בבסיס הזגוגית הקדמי. לכן, קיים סיכון מוגבר לסיבוכים יאטרוגנים בניתוח ללא תפרים בעיניים אחרי חבלות.

 

הפרוגנוזה הראייתית לעיניים עם דימום בזגוגית הקשור לחבלה לא חודרנית, תלויה בנזק המקולרי הנלווה (עקב קרע כורואידלי אחורי, חור מקולרי טראומטי, בצקת ע"ש ברלין, או חבלה מקולרית), בתפקוד רשתי לקוי כתוצאה מהפרדות רשתית, ובהתפתחות עין עצלה (אמבליופיה) אצל ילדים קטנים. במחקר של 33 עיניים עם דימום זגוגיתי חמור הקשור לחבלה ללא חתך בעובי מלא בגלגל העין, חדות הראייה המתוקנת לאחר טיפול בדימום היתה פחותה מ- 6/60 ב-54% מהמקרים. הסיבה השכיחה ביותר לתוצאת הראייה הירודה הייתה צלקת מקולרית. גורמים המנבאים תוצאה סופית לא טובה כללו חדות ראייה ראשונית של תחושת אור או גרועה מזו,נוכחות היפמה, קטרקט טראומטי וגיל 55 או צעיר מזה.

 

Comotio retinae, כריתה טראומטית של בסיס הזגוגית (avulsion) וקרעים ברשתית

טראומה קשה יכולה לגרום נזק לרשתית בדרכים רבות, החל מבצקת רשתית ועד היפרדות רשתית. Comotio retinae מתגלה לעיתים קרובות לאחר חבלה לגלגל העין ונראית בבדיקה אופטלמוסקופית כהלבנת הרשתית. בצקת אשר מערבת את המקולה (הנקראת בצקת ע"ש ברלין) מלווה בנקודה פוביאלית בצבע אדום דמוי דובדבן. הסיבות להלבנת הרשתית שנויות במחלוקת, כשאחדים מייחסים אותה לבצקת חוץ-תאית. בכל אופן, מחקרים וניסויים היסטופתולוגיים הראו שהתפרקות החלק החיצוני של תאי הפוטורצפטורים ונזק לאפיתל פיגמנט הרשתית (RPE) הם הגורמים להלבנת הרשתית. הראייה יכולה לרדת במידה ניכרת כאשר ישנהcomotio retinae, אולם אחרי 3-4 שבועות הראייה לרוב משתפרת. בתקופה של מספר שבועות אחרי החבלה, המקולה יכוללה לפתח אטרופיה עם היפר-פיגמנטציה גרנולרית וירידה בראייה. בנוסף לכך, ציסטות במקולה עלולות להתמזג ליצירת ציסטה גדולה, היכולה להוביל לחור מקולרי.

 

מימין: קומוצ'יו רטינה יום אחרי חבלה.  משמאל: תמונה של אותה עין כעבור חודשיים המדגימה ריפוי מלא

 

דימום ברשתית אחרי חבלה קהה לעין

 

 

נזק כרוני לרשתית אחרי בצקת ע"ש ברלין כתוצאה מפגיעת כרית אויר:

 

נזק לרשתית אחרי פגיעת כרית אויר

 

 

חבלה קשה עלולה לגרום לאזורים נרחבים של חורים ברשתית וקרעים בכורואיד. קרעים אלו נוצרים לרוב מיד לאחר הפגיעה בעין כתוצאה של התפוררות מכנית של הרשתית, אפיטל פיגמנט הרשתית והדמית (כורואיד). קרעים דומים נצפו במודל ניסויי של מכה לגלגל העין ותסמונת זו קיבלה את השם כוריורטיניטיס סקלופטריה (chorioretinitis sclopetaria).

 

בעיניים עם כוריורטיניטיס סקלופטריה, נראה כי יש להתערב בדרך כלשהי בגלל הגודל המרשים ולעיתים המיקום האחורי של הקרעים הרשתיים. יחד עם זאת, נדיר שהרשתית נפרדת במצב זה, כפי הנראה בגלל הדלקת בקצוות של הרשתית הנמקית המובילה להידבקות כוריורטינלית של הקרעים. אם מתרחשת הפרדות רשתית, היא בדרך כלל מתחילה במיקום שונה ממיקומם של הקרעים שנצפו לאחר החבלה. לכן, אין צורך לבצע רטינופקסי מניעתי עם פוטו-קואגולציה או קריו. למטופלים עם תסמונת זאת יש לרוב חדות ראייה ירודה בגלל פגיעה במקולה.

 

 כוריורטיניטיס סקלרופטריה דו-צדדי:

 

נזק לרשתית, אפיטל פיגמנט הרשתית והדמית אחרי חבלה

 

 

חבלה לגלגל העין עלולה לגרום לקרעים רשתיים ללא מעורבות הדמית במנגנון של העברת כוח לזגוגית המוביל למשיכה ויטריאו-רטינלית אקוטית. תנועה מהירה של הזגוגית יכולה לקרוע א הרשתית במספר דרכים, כולל דיאליזה של הרשתית עם או בלי כריתת בסיס הזגוגית, חור מקולרי, קרעים רשתיים בשוליים האחוריים של בסיס הזגוגית, בקצה קפל מרידיונלי, או באקווטור.

 

הקרע הרשתי השכיח ביותר כתוצאה מחבלה הוא דיאליזה של הרשתית והוא נצפה בשכיחות הגבוהה ביותר ברביעים האפי העליון והרקתי התחתון, בגלל טראמה שבדרך כלל מכה על גלגל העין מכיוון החלק התחתון של אונת הרקה. הכוח החזק גורם למתיחת החלק האקווטוריאלי של גלגל העין, ומוביל למתיחה של בסיס הזגוגית במקום המכה וגם בצד הנגדי לה בגלגל העין. בסקירה של 160 מטופלים עם הפרדות רשתית שנגרמה מחבלה, נמצא כי דיאליזה הייתה הגורם השכיח ביותר להפרדות רשתית בחולים אילו.

 

חשוב לבצע בדיקה אופטלמוסקופית קפדנית לכל המטופלים עם היסטוריה של חבלה. מומלץ לבצע קריופקסי או פוטו-קואגולציה מניעתית לכל הקרעים המזוהים על מנת להקטין את הסבירות להפרדות רשתית בהמשך.

 

הפרדות רשתית וחור מקולרי

יחסית נדיר כי מטופל יפתח הפרדות רשתית רגמטוגנית אקוטית לאחר חבלה. רוב קורבנות הטראומה הם צעירים עם זגוגית יציבה, המספקת טמפונדה פנימית לרשתית למרות קרעים רשתיים או דיאליזות. יחד עם זאת, עם הזמן הזגוגית מאבדת את צמיגותה תוך היווצרות נוזל בחלל הזגוגית היכול לעבור דרך הקרעים הרשתיים ולהפריד את הרשתית. ג'ונסטון דיווח על 77 עיניים עם קרעים רשתיים לאחר חבלה שלא טופלו, מהן 65 פיתחו הפרדות רשתית רגמטוגנית. בדיקה קפדנית של הרשתית זמן קצר לאחר הפגיעה וטיפול באזורי רשתית שניזוקו, היו מאפשרים למנוע את ההפרדות במקרים רבים.

 

בטיפול בהפרדות רשתית אצל מטופל עם היסטוריה של חבלה עינית, המנתח חייב להיות ער לפגמים הרשתיים השכיחים ביותר במצב זה, ובאופן ספציפי לדיאליזה של רשתית. אפשר לטפל ברוב הפרדויות הרשתית הטראומטיות באמצעות טכניקות חיגור קונבנציונליות. בגלל הפוטנציאל של נזק רשתי באזור שממוקם 1800 ממקום המכה, מומלץ להשתמש באלמנט סירקולרי המקיף את כל גלגל העין.  

         

במקרים נדירים, חבלה חזקה יכולה לגרום להפרדות רשתית רגמטוגנית מקרע רשתי ענק או מחור מקולרי. קרע רשתי ענק מוגדר כקרע רשתי הגדול בהיקפו משלוש שעות שעון. שיעור ההצלחה של הצמדת הרשתית מחדש במקרים כאלה השתפר במידה רבה. למרות שהפרדויות אלו תוקנו בהצלחה בעבר עם מגוון של טכניקות חיגור סקלרלי, כירורגיה ויטריאורטינלית מודרנית הגדילה באופן משמעותי את שיעורי הצלחה של השיחזור האנטומי של הרשתית.

 

התהוות חור מקולרי טראומטי אינה שכיחה. כמו חורים מקולריים אידיופתים, חורים טראומטים ניתנים לטיפול בניתוח הסרת הזגוגית, קילוף ILM וטמפונדה. מכל מקום, מספר ניכר של חורים מקולרים טראומטים יכולים להיסגר באופן ספונטני. בסדרה רציפה של 18 מקרים מסוג זה, סגירה ספונטנית ושיפור ראייה שנלווה אליהם נצפו בשמונה מקרים (44%) בין שבוע ו-4 חודשים לאחר הפגיעה. למרות שהתוצאה של חדות הראייה יכולה להיות מוגבלת עקב נזק מקולרי נלווה, כמו קרע כורואידלי מקולרי, יש דיווחים מעודדים של תוצאות מוצלחות מבחינה אנטומית ותפקודית  כאשר מבוצע ניתוח לחורים מסוג זה. דווח על שיפור בחדות הראייה של לפחות שתי שורות בלוח סנלן ב-69-94% מהמקרים.

 

נוירופתיה אופטית טראומטית

נוירופתיה אופטית טראומטית הינה תוצאה של חבלה ישירה או עקיפה לראש או לפנים, ולעיתים קרובות  בבדיקה העין נראית ללא פגע וראש עצב ראייה נראה בריא. נוכחותה של ירידה אקוטית בחדות הראייה ו-RAPD נלווה מהווים את הסימנים הקריטיים לנוירופתיה אופטית טראומטית. בפרסומים על אסטרטגיות טיפול בהן השתמשו רופאי עיניים בעולם, אין קונצנזוס ביחס לטיפול הטוב ביותר. מכיוון שנוירופתיה אופטית נגרמת עקב לחץ על העצב האופטי בתעלה האופטית על ידי נוזל דלקתי (בצורה עקיפה) או על ידי אחד החלקים הגרמיים (בצורה ישירה), הוצעו שתי צורות תרפיה מלבד טיפול שמרני במעקב בלבד: שימוש בסטרואידים או ניתוח. אך עדיין יש דילמות לגבי התזמון ותפקידן של שתי  גישות טיפוליות אלו.

 

חוקרים רבים פרסמו את התנסותם במקרים בהם נבחנה התוצאה הטיפולית  בנוירופתיה אופטית טראומטית עם מינון שונה של קורטיקוסטרואידים או התערבות ניתוחית. המחקר הבינלאומי של טראומה של העצב האופטי, (IONTS), מחקר רב-מרכזי גדול ביותר אשר תוכנן להיות מחקר רנדומלי רב-מרכזי, אבל נאלץ לעבור המרה למחקר הסתכלותי אחרי שנתיים בגלל כשלון גיוס של מטופלים. המחקר בחן מקרים של 133 מטופלים עם נוירופתיה אופטית טראומטית עקיפה שטופלה בתוך שבוע מאז הפגיעה. לא היה הבדל סטטיסטי בין הקבוצות שהיו במעקב בלבד או טופלו במגה-מינונים של סטרואידים או דקמופרסיה של התעלה האופטית. לא הייתה מסקנה ברורה אם המינון או התזמון של הטיפול בסטרואידים קשורים לסיכוי מוגבר להחלמה ושיפור בראייה. מלבד הפחתת לחץ בתעלה האופטית במטרה לשפר את התוצאה הסופית של הראייה שסייע להחלמה. התזמון של הפחתת הלחץ על העצב שנוי גם הוא במחלוקת. מכל מקום, במקרה של חבלת ראש ופגיעות חמורות אחרות מסכנות חיים, ההחלטה על הפחתת לחץ ניתוחית כשיש חשש לנוירופתיה אופטית טראומטית צריכה להידחות פעמים רבות עקב המצב הכללי של המטופל.

 

במקרי נוירופתיה אופטית טראומטית יש שיעור גבוה יחסית של שיפור ספונטני בראיה ואין עדות משכנעת שסטרואידים מספקים תועלת נוספת על פני טיפול שמרני. אנו סוברים שכל מקרה צריך לעבור הערכה על בסיס אישי והמטופל צריך להיות מודע לסיכונים התיאורטיים המוצעים על ידי המחקרים האחרונים, והסיכונים האמיתיים, גם אם נדירים, של תגובה לסטרואידים.

 

בדיקה ראשונית

חשוב לקבל את ההיסטוריה מכל מטופל העובר הערכה בשל אפשרות של פגיעה עינית. על אף העובדה שמטופלי טראומה רבים לא יוכלו לתאר את מהלך הטראומה עקב השוק המנטלי הקשור בחבלה, השפעת תרופות, סמים, או בעיות נוירולוגיות, כמו גם ההיסטוריה של החבלה יכולה לתת רמזים חשובים לגבי הנזק העיני. לדוגמה, אם מטופל הרגיש משהו עף לתוך העין בזמן שדפק בפטיש על מסמר אבל לא שם לב להפרעה לראייה, הרופא חייב לחפש בקפידה אחר עדות לגוף זר תוך-עיני, אפילו אם אין עדות ברורה לפצע. יתר על כן, מכיוון שחלק גדול ממקרי הרשלנות הרפואית המובאים נגד מומחים עוסקים בטראומה, תיעוד מדוקדק של הפרטים סביב הפגיעה יכול להיות רב ערך בעתיד.

 

הצעד הראשוני בבדיקה הוא קביעת חדות הראייה בעזרת לוח ראייה מקרוב או לוח סנלן. בניתוח רב-משתנים, חדות הראייה הראשונית נמצאה המנבא החשוב ביותר של תוצאת הראייה הסופית אחרי פגיעות חודרניות. למטופלים עם חדות ראייה של 6/250 או טוב מזה היה סיכוי גדול פי 28 לשמור על ראייה לפחות ברמה הזו לעומת אלו עם ראייה גרועה מ-6/250. שני מחקרים עוקבים של פציעות חודרניות אישרו ממצא זה. במחקר הראשון, 94% מהמטופלים עם חדות ראייה התחלתית של 6/60 או טוב מזה השיגו חדות ראייה סופית של 6/60 או טוב מזה. בסדרה השנייה, ניתוח רב-משתנים גילה שהצגת חדות ראייה של 5/200 או גרוע מזה היתה הגורם החשוב ביותר התורם לתוצאה של ראייה סופית ירודה. אחרים הראו שנוכחות או העדר פגם אישון אפרנטי (APD) מהווה מנבא חזק של הראייה הסופית. ניתוח רב-משתנים של 240 עיניים שעברו טראומה מצא ש-69% מהעיניים ללא APD השיגו חדות ראייה סופית של 6/60 או טובה מזאת, בהשוואה ל-34% מהעיניים עם APD.

 

במקרים נדירים בלבד, המנתח יכול לשקול ביצוע אנוקלאציה ראשונית כאשר הוא נתקל בגלגל עין מרוטש לחלוטין עם פרולפס של התכולה התוך-עינית, כולל רשתית. במקרי חבלה קשים חשוב לקבוע בזהירות האם המטופל יכול לראות אור. יש לבצע את הבדיקה כשהעין הלא פגועה מכוסה, כאשר האור של האופטלמוסקופ נמצא בעוצמה מקסימלית, וכשמכשיר מוחזק במרחק מספיק כך שהמטופל לא יכול להבחין בחום הנפלט מהנורה. לרוע המזל, מטופלים רבים עם פגיעות בחומרה כזו הם לרוב תחת השפעת תרופות או שיש להם פגיעות אחרות המשפיעות על מצבם הקוגנטיבי, וקביעת ההבחנה באור עלולה להיות בעייתית. בנוסף לכך, היו דווחים על מקרים נדירים של עיניים ללא ראיית אור לפני הניתוח שהשיגו חדות ראייה של ראיית אור או טוב מזה לאחר הניתוח המשקם. מסיבות אלו, אנוקלאציה ראשונית מבוצעת לעיתים נדירות.

 

חשוב לבצע בדיקה כדי לקבוע את מידת הפגיעה אולם לא פחות חשוב שהבדיקה לא תגרום לנזק נוסף לרקמות העין. יש להמנע מלחץ על הגלגל שיכול לגרום לפרולפס נוסף של תכולת העין. ניתן להשתמש בזהירות במפשק עפעפיים כאשר בצקת של העפעף מונעת וויזואליזציה של העין. במקרים בהם ההיסטוריה מרמזת על פגיעה חודרנית יש לבצע בדיקה תחת הרדמה ובאותו זמן לבצע תיקון ניתוחי אם יש צורך בכך.

 

מדי פעם, קרע קרניתי יכול להיות המשכי תחת הלחמית, קפסולת טנון או שרירי הרקטוס. כמוזיס מתפשט או דימום מתחת ללחמית מרמז על נוכחות קרע מוסתר. לגלגל עין פתוח יש לעיתים קרובות לחץ נמוך, אבל לחץ תוך עיני נורמלי או גבוהה אינו שולל את האפשרות של קרע חבוי בגלגל העין. לעיתים, בדיקה ביומיקרוסקופית של הזגוגית הקדמית עם מנורת סדק יכולה להיות שימושית, כשהיא מראה סיבי זגוגית המכוונים לכיוון קרע סקלרלי מוסתר. באופן דומה, אולטרה-סאונד יכול לאבחן ממצא זה. טומוגרפיה ממוחשבת CT)) יכולה גם היא להדגים קרע בדופן העין, על ידי השטחת קו המתאם האחורי של הסקלרה (סימן "הפנצ'ר").

 

אבחון נוכחות או העדר של גוף זר תוך עיני הוא קריטי כדי לקבוע את ניהול הטיפול בחבלת עין. במקרים רבים, אפשר לזהות את הגוף הזר במנורת הסדק או אופטלמוסקופיה בלתי ישירה. יחד עם זאת, אם המדיה העינית עכורה בשל נזק קרניתי, היפמה, קטרקט, או דימום בזגוגית, יש צורך בטכניקות הדמייה מסייעות. אולטרה-סאונד מסוגל לאתר בדיוק ניכר גופים זרים, במיוחד עם גישה המספקת סריקות רוחביות ואורכיות בכל המרידיאנים. כאשר הגלגל פתוח, מכל מקום, הרזולוציה של אולטרה-סאונד יכולה להיות מוגבלת, מפני שעל הבדיקה להתבצע בעדינות יתר דרך עפעפיים סגורים. התועלת של אולטרה-סאונד מוגבלת גם על ידי הצללה הנגרמת על ידי פני שטח מחזירי קול כמו אוויר, הדים הנגרמים על ידי מספר גופים זרים ועל ידי מיומנותו של הבודק והיכרותו עם הפתולוגיה העינית.

 

בדיקת ה-CT הינה טכניקת ההדמיה הנבחרת בהערכת מקרי גוף זר תוך עיני. זו טכניקה לא פולשנית הדורשת שיתוף פעולה מינימלי מצד המטופל ושניתן להשתמש בה כדי להדגים גופים זרים מסוגים שונים. על ידי קיבוץ חתכים ממסלולים רבים ועוקבים המדגימים את האנטומיה העינית ושימוש בשחזור תלת מימדי על ידי מחשב, אפשר לקבוע נוכחות ומיקום של גוף זר בעין. בניסוי שנועד לקבוע את גודל חתכי ה-CT הדרושים כדי לאבחן בעין גופים זרים קטנים, Dass ועמיתיו סיכמו שבסריקות עם CT ספירלי מודרני, חתכים של 3 מ"מ ו-1 מ"מ היו 100% אפקטיביים באבחון גופים מתכתיים, מזכוכית או אבן בגודל של 0.5 מ"מ. הטמעת המאפיינים של גוף זר מכומתים ביחידות הונספילד וניתן להשוותן עם הטמעת חומרים שונים שכבר נקבעו באופן ניסיוני. זיינריך ועמיתיו הראו שעץ הוא החומר הלא מתכתי הכי פחות צפוף, אחריו פלסטיק ואחרי כן זכוכית. לרוע המזל, לכל הגופים הזרים המתכתיים יש אותן הטמעות ואי אפשר להבחין ביניהם. לסריקת CT יש מגבלות, בכך שגופים זרים מתכתיים מפזרים לעיתים קרובות ארטיפקטים בוהקים שמאפילים על מיקומם המדויק. זה יכול להיות בעייתי במיוחד כאשר מנסים לקבוע האם גוף זר נמצא בתך הרשתית או בתוך הסקלרה. בנוסף, זיהוי חלק מהגופים הזרים בצפיפות נמוכה, כמו עץ, יכול להתפספס בסריקת CT.

 

טכניקת הדמיית תהודה מגנטית (MRI) הוכחה כיעילה להדמיית גידולים תוך-עיניים וחבלות שונות. אולם, השדה המגנטי הנוצר בזמן סריקת MRI מונע בדיקת מטופלים עם פוטנציאל לגופים זרים מתכתיים תוך-עיניים או לייד גלגל העין. חוקרים הראו שגופים זרים פֶרוֹמגנטיים שהושתלו בעיני בעלי חיים יכולים לזוז 7-8 מ"מ בחלל הסופרה-כורואידלי ועד 10 מ"מ בחלל הזגוגית כאשר הם נתונים לכוחות של מגנט ה- MRI. יתר על כן, גופים זרים פֶרוֹמגנטיים תוך-עיניים גורמים לשיבוש ההדמייה ומקשים גם על ראיית גלגל העין עצמו. שיבוש הדמייה יכול להתרחש גם מאפקטים פאראמגנטיים בבדיל, גרניט וכן איפור מסקרה לעיניים. חסרון נוסף של ה- MRIהוא אי-יכולתו להדגים עצם. יתרונו העיקרי של ה- MRI על פני ה-CT הוא יכולתו לזהות בדייקנות ובבטחון גופים זרים מעץ ומפלסטיק.

 

בזמן הערכת המטופל  הראשונית יש להתייחס גם לאפשרות של זיהום תוך-עיני. אנדופטלמיטיס endophthalmitis)) הוא סיבוך קשה של פגיעות פולשניות, והפרוגנוזה שלו קשורה למספר גורמים, כולל הזמן שלקח לאבחון. באופן קלאסי, בעיניים עם אנדופטלמיטיס יש ירידה בראייה מלווה לעתים קרובות בכאב, נפיחות של הלחמית ודלקת תוך-עינית ברורה למראה, כולל היפופיון (hypopyon). יחד עם זאת, סימנים אלו יכולים להיות קשים יותר לזיהוי בעין אחרי טראומה.

 

ניתן להקליק לקריאה על חבלות עיניים והמקטע הקדמי

 

 

לקביעת תור לבדיקה,

השאירו פרטיכם וניצור עמכם קשר תוך שני ימי עבודה.

במקרים דחופים יש להתקשר ישירות למרפאה.