בס"ד

פינה של היסטוריה

 

וְזָכַרְתָּ אֶת-כָּל-הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ (דברים ב', ב)

תחילת המאה ה-19, ירושלים העתיקה

 

 

גירוש היהודים מהעיר העתיקה

 

 

 

קרוב ל 10 בתי חולים פרטיים פעלו בירושלים בתקופה שלפני קום המדינה. אחד מהם, אולי מהפחות הידועים שבהם, היה בית חולים פרטי בשם בית חולים סדובסקי אותו הקים פרופ' אריה סדובסקי. לפניכם סיפורו של בית חולים זה:

 

ברחוב הלל 14, במרכזה של העיר ירושלים, פעל בין השנים 1933 - 1948 בית חולים פרטי בשם בית חולים סדובסקי ליולדות. את בית החולים הקים וניהל פרופ' אריה סדובסקי (1890-1976) שנמנה עם בכירי הרופאים בארץ ובית החולים נקרא על שמו עוד בחייו.

 

בית החולים נחשב לבית חולים יוקרתי המצטיין ברמתו המקצועית בתחום המיילדות. רבים מבניה ובנותיה של העיר ירושלים נולדו בבית חולים זה ובעיקר מקרב האליטה שבהם. בבית החולים סדובסקי נערכו לעיתים קרובות גם בריתות של הילודים. כך למשל בעיתון "הבוקר" מיום שלישי אוקטובר 29 1935 מופיעה ידיעה תחת הכותרת שמחת "הברית" במשפחת אוסישקין" וכך נאמר בידיעה: " אתמול בבוקר גדולה הייתה השמחה במשפחת אוסישקין בשעה שנתאספו טובי העיר לחוג את שמחת הכנסת הנכד הראשון בבריתו של אברהם אבינו. מנחם אוסישקין היה הסנדק ומרדכי בן הלל הכהן המברך. הברית נערכה בבית החולים סדובסקי".

 

בעיתון דבר מיום שלישי 17 באוקטובר 1939 מתפרסמת מודעה וזו לשונה: "מצקין שמחים להודיע כי נולד להם בן שיני ומזמינים בזה לברית ליום חמישי ו' בחשוון ת"ש 1939 לבית חולים של ד"ר סדובסקי רחוב בצלאל ירושלים".

 

בעיתון "הבוקר" מיום שני 11 בפברואר 1946 מתפרסמת ידיעה וזו לשונה: "במעמד הרב הראשי הרב עוזיאל, נציגי מוסדות שונים ואישים מהחברה הירושלמים נערך אתמול בצהריים בבית החולים סדובסקי בירושלים טקס הכנסת בנם של הגב' ע. ואהרון ולירו בבריתו של א.א".

 

עיתון המשקיף מיום שלישי 25 ביוני 1946 מפרסם ידיעה וזו לשונה:"ראשי התנועה הלאומית וידידי המשפחה השתתפו בשמחתו של מר זבולון מושינסקי יו"ר הצה"ר בירושלים, בהכנסת נכדו, בנו של המהנדס ירחמיאל מושינסקי בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום, בבית חולים סדובסקי. הסנדק היה הרב אריה לוין.

 

במלחמת העצמאות שימש כבית חולים כללי

 

בית חולים סדובסקי שימש בעיקר כבית חולים ליולדות ולמחלות נשים, אולם בתקופת מאורעות המרד הערבי הגדול שימש גם כבית חולים לשעת חרום ובמלחמת העצמאות פעל גם כבית חולים כללי וטופלו בו פצועים.

 

פרופ' סדובסקי שימש בנוסף לבעליו של בית החולים גם כרופא הראשי של בית החולים. עבדו בבית החולים לאורך שנותיו גם רופאים נוספים ובהם ד"ר הלל יהלום ועוד.

 

בארכיונים, לפחות אלה שאני עיינתי בהם, יש מעט פרטים על משפחת הוריו של אריה סדובסקי. היכן נולד האם נולד בארץ ואם לא ומתי עלה לארץ. ידוע כי בתחילת דרכו בארץ היה שותפו של ד"ר יהודה לייב פוחובסקי בבית החולים גלעד בתל אביב ששכן ברחוב לילנבלום 27 בתל אביב. ד"ר אריה סדובסקי נחשב לרופא בעל שם בתחום הגינקולוגיה בארץ. בעיתון דואר היום, מיום שישי 30 באוקטובר 1931 מתפרסמת הודעה בזו הלשון: "ד"ר א.סדובסקי מנהל מחלקת יולדות ומחלות נשים בבית החולים רוטשילד בירושלים מקבל גם בביתו, זכרון משה רח' ישעיהו ע"י בית הספר למל משעה 3-5 החל מהראשון לנובמבר טלפון 399." אני מניח שהכוונה במודעה לד"ר אריה סדובסקי.

 

בשנת 1933 פתח ד"ר אריה סדובסקי ברחוב הלל 14 בירושלים. את בית החולים" סדובסקי שפעל עד 1948 במשך כ-15 שנה. לאחר קום המדינה נסגר רשמית בית החולים סדובסקי.

 

פרופ אריה סדובסקי - רופא וחוקר

 

אריה סדובסקי הצטרף לצוות מייסדי בית היולדות של בית החולים הדסה הוא נודע במחקריו בנושאי מילדות ופוריות האישה, הדריך דור של תלמידי רפואה ואחיות וכתב מספר ספרים ומחקרים בתחום המיילדות ופוריות האישה. אחד מהם הוא הספר "תורת המיילדות" בהוצאת "אחיאסף (1955) כמו-כן כתב את הספר "מחלות נשים" (הוצאת אחיאסף 1949)

 

ב-1968 הוענק לפרופ' אריה סדובסקי אות יקיר העיר ירושלים. אריה סדובסקי נפטר בשנת 1976 והוא בן 86. בנו, פרופסור אליהו סדובסקי (1923 - 1994) הלך בעקבות אביו ושימש במשך שנים רופא גינקולוג ומיילד בבית חולים הדסה.

 

לאחר קום המדינה נהרס הבניין המקורי שבו שכן בית חולים "סדובסקי" ובשנות ה-60 הוקם על שטחו "בית הכשרת הישוב" ברחוב הלל 14. בחזית הבית החדש הוצב שלט המספר את סיפרו של בית החולים "סדובסקי".

 

מאורעות 1936:

 

אחד מגילוייהם הראשונים והבולטים של המאורעות היה אופיים הקנאי הגזעני, שהיה מכוון נגד עצם קיומם של היהודים בארץ והתבטא ברצח יהודים בודדים ובניסיונות להשמיד רכוש יהודי ויישובים יהודיים בודדים.

 

הטרור האנטי-יהודי פגע כמעט בכל נקודות היישוב ונמשך בשיטתיות כל ימי השביתה הערבית. בחודש הראשון למאורעות היו אלה בעיקר פגיעות ברכוש. המכה הראשונה שנחתה על היישוב הייתה מכת ההצתות. מאות דונמים של תבואה עלו באש בגליל, בעמק, בשרון ובשפלה. מטרה אחרת למשחיתים היו יערות הקרן-הקיימת לישראל, שנשתלו בעמל רב על מורדות ההרים הצחיחים. יער בלפור על יד גניגר ויער משמר העמק נפגעו קשות על ידי בני הכפרים הסמוכים. המכה השנייה הייתה גדיעת עצים. בלילה אחד היה עמל שנים רבות הולך לטמיון פרדסים וכרמים נחרבו. היו לילות בהם הושמדו אלפי עצים נושאי פרי. רב במיוחד היה סבלו של גוש חרוד, שהיה פרוץ בפני שבטי הבדווים מעמק בית שאן והפלחים מהר הגלבוע. גם בערים ניטשה מלחמת ההצתות והרס הרכוש. בתי חרושת ומחסנים שבגבולות היישוב היהודי נשרפו ונשדדו. בין השאר נהרסו מחצבות היהודים בכפר מגדל צדק, מעשה שפגע קשות בענף הבנייה באזור תל אביב.

 

פרשה בפני עצמה הייתה הניסיון להפסיק את התחבורה היהודית בדרכים. חבורות מזוינות קטנות יצאו אל ההרים ומאחורי הסלעים היו משלחים את כדוריהם בכל מכונית חולפת בכביש. בערים המעורבות וסמוך לכפרים זרקו הערבים אל המכוניות פצצות פרימיטיביות. המכוניות היהודיות החלו נעות בחלונות מכוסים רשת מגן. במהרה הוחל בשריון המכוניות. שני הכבישים החיוניים ביותר ליישוב היהודי, כביש יפו ירושלים וכביש יפו חיפה, עברו בשטחים ערבים הרריים. הכביש מיפו לחיפה התפתל אז בין הרי שומרון, והמכוניות הנוסעות בכביש ירושלים היו מסתכנות בהיכנסן לשער הגיא (באב-אל-ואד), או לפיתולים שבין הר הקסטל למוצא.

 

אם לא הצליחו הערבים לנתק את התחבורה היהודית בשום מקום, היה זה בראש ובראשונה הודות לנהגים, שהמשיכו בעבודתם ורשמו דף גבורה ראשון במאורעות אלה. עקשנותם ואומץ לבם אילצו את השלטונות לתת כעבור זמן מה משמרות צבא לשירותי הנוסעים והמשאות. התחבורה אורגנה בשיירות שיצאו פעם פעמיים ביום, כשהן מלוות מכוניות משטרה או צבא ואווירונים מסיירים לפניהם.

 

מסילות הברזל שימשו גם הן מטרות לכנופיות. מחבלי המסילה באו מן הכפרים והערים הסמוכות אליה. רכבת משא הורדה מן הפסים סמוך ללוד ב-25.6.36 ושני חיילים בריטים ונהג הקטר הערבי נהרגו. לוד קיבלה את עונשה: חיפוש צבאי מלווה פיצוץ בתים, הרס רב ופגיעות בנפש, וקנס קיבוצי של 5000 לא"י הוטל על העיר. למרות החבלות נמשכה תנועת הרכבות, בהפסקות קצרות, כל ימי המאורעות, עובדה שהיה לה ערך כלכלי רב וגם חשיבות מדינית ופסיכולוגית.

 

במאורעות תרצ"ו לא נעשו ניסיונות לכבוש ולהחריב יישובים יהודיים, בנוסח מאורעות תרפ"א ותרפ"ט, כי הערבים פחדו מפני כוחות המגן היהודים. במקום התקפות הסתפקו ביריות הטרדה, אשר הפכו מנגינות קבע, שחזרו לילה לילה.

 

בחודש השני למאורעות התחדש הטרור האישי, שהציב לו למטרה להרוג יהודים בודדים על מנת להטיל אימה על היישוב כולו. לאחר ששני יהודים עוברי אורח נהרגו בסמטאות העיר העתיקה, ירו טרוריסטים ערבים ממכונית אל קהל שיצא במוצאי שבת ה-16 במאי, מקולנוע "אדיסון" בירושלים, הרגו שלושה יהודים וחמקו. בחודש אוגוסט הגיע הטרור לשיאו. הטרוריסטים שמו מצור על כל הדרכים המובילות ליישובים ולשכונות היהודיות וחיפשו קרבנות: בחור יהודי שיצא לטייל עם אשתו, פועלים שיצאו בבוקר לעבודתם, איכר שחזר מן השוק לביתו וכדומה. פצצות הוטלו באוטובוסים יהודים בשערי הערים הגדולות. ב-13 באוגוסט פרצה כנופיה מזוינת לרובע היהודי בצפת, ירתה וזרקה פצצות. משפחה יהודית, אב ושלושת ילדיו, נרצחה במרחק מטרים מועטים מתחנת המשטרה בעיר. למחרת השמידה כנופיה מהכפר טירה מכונית על ארבעת נוסעיה, שנסעה מחיפה לנקודת ישוב  חדשה יערות הכרמל, וב-21 בחודש נהרגו ארבעה פועלים שחזרו מעבודתם בפרדסי כפר סבא.

 

רצח האחיות הרחמניות מרתה פינק ונחמה צדק היווה שיא במעשי הזוועה של הטרור הערבי. האחיות, שהיו באות יום יום לעבודתן בבית החולים הממשלתי בלב יפו לטפל בחולים ערבים, היו מטרה נוחה לכדוריהם של ה"פטריוטים". הרצח בוצע ב-17 לאוגוסט לפנות ערב, בעת שבאו לעבודתן במשמרת הלילה. רגע נדמה היה, כי  הערבים עצמם הזדעזעו לשמע הפשע. אולם במהרה טענו העיתונים הערבים כי "אין איש יודע מי ירה באחיות היהודיות" ו"אפשר שגורמי הרצח היו פרטיים".

 

עד תום השביתה הערבית נהרגו כ-80 יהודים וכ-400 נפצעו. הושמדו 1700 דונמים שדות תבואה ומאתיים אלף עצים. נערכו כ-380 התקפות על אוטובוסים ורכבות. כל הפעולות הללו היו מכוונות לשבור את רוחו של היישוב היהודי ולהפיל עליו את אימת הערבים. הם היו מעין רמז למה שמצפה ליישוב אם ישתלטו הערבים על הארץ. מבחינה זו החטיאו עושיהם את המטרה. הטרור חיזק את כוח התנגדותו של היישוב היהודי והגביר את רצונו לחשל את כוח הגנתו.

 

 

 

 

 

 

 

 

מעטפת יום ראשון, 25 ימים לפני פרוץ מלחמת ששת-הימים

Cataract 1967

לקביעת תור לבדיקה,

השאירו פרטיכם וניצור עמכם קשר תוך שני ימי עבודה.

במקרים דחופים יש להתקשר ישירות למרפאה.