בס"ד

רפואה שלמה



גישה הוליסטית היא, כמעט, תנאי לבריאות – האומנם?

  

 

מאת: ד"ר אילנה צור

מתוך ספרה המרתק בריאות בכל בכיף:

 

גישה הוליסטית, כשמה כן היא, מתייחסת לשלמויות. השלמות היא במובן של הכללה ולא של "פרפקציוניזם".

 

ברצוננו לדון בה, אך נתחיל דווקא מהיפוכה. היפוכה של הגישה ההוליסטית היא הגישה האטומיסטית, המפצלת את האדם ליחידות יותר ויותר קטנות, המאפשרות חקירה מדעית. גם לה יש, כמובן, צידוק, ובעיקר למטרות מחקר.

 

אנו, שמטרתנו היא שיפור הבריאות, העמקת התחושה והאמונה "בריאות בכל בכיף", מעדיפים ראיית השדה השלם והתפרסות על פני שטח זה. אמת, המחקרים מקדמים, אך אליה וקוץ בה: המחקרים מצרים את שדה הראייה שלנו על מזבח ההעמקה בפרטים. הם מטפלים בעיקר באותם הפרטים הניתנים לחקירה באמצעים עכשוויים, משוכללים. השאר נשאר בצל, נעלם ונשכח מלב. המחקר המדעי מתייחס בהחשבה יתירה לחשיבה הלוגית, המילולית-וורבלית, לחשיבה מתמטית ולסטטיסטיקה, ולכל מה שניתן למדידה ולביטוי המבוסס על אלו.

 

אולם, למען שיפורם של החיים ושל הבריאות, יש מקום רב לניסיון, לאינטואיציה, לחשיבה, שאינה נסמכת על הוכחות ועל מבחני מהימנות על פי עקרונות הסטטיסטיקה. החשיבה האינטואיטיבית היא מוצדקת לא רק על פי תוצאותיה (רוב ההכרעות, הבחירות, השיקולים בחיי היום יום הם אינטואיטיביים), אלא אפילו על מבנה המוח ("החשוד" העיקרי בנושא החשיבה). כפי שהמחצית השמאלית של קליפת המוח עוסקת (גם) בחשיבה לוגית,, סטטיסטית, מדעית, כן עוסקת המחצית הימנית של קליפת המוח הגדול (גם) בחשיבה אינטואיטיבית, חשיבה רב כיוונית, מסתעפת, שלא ניתן להסבירה, לנמקה ולבטאה בדרכים ובאמצעים של המוח השמאלי (מילים, מספרים, לוגיקה "או-או", "אם-אז").

 

על חלוקת התפקידים הזו בין שני חצאי קליפת המוח הגדול עמדו החוקרים רק בעשור האחרון. אינני חושבת שמישהו יכול להעיד על עדיפותה של החשיבה הלוגית לעומת האינטואיטיבית. כולם מברכים על שיתוף הפעולה ביניהן. אולם למען האמת, לפחות עד כה, זלזלו  "המדענים" באלו המסתמכים על החשיבה האינטואיטיבית ואשר רואים אותה כשוות ערך. שרידים של גישה זו עדיין מושלים בנו פה ושם.

 

אנו רוצים לצדד בכל ההתלהבות בפעילות החשיבתית וגם היצירתית של הצד הימני האינטואיטיבי, הבלתי מילולי, המקיף שדה ולא מדייק בפרטים.

 

דוגמה טובה לשונות זו וגם לחילוקי דעות בנדון היא ההתייחסות לדרכי הריפוי הבלתי קונבנציונליות/חליפיות וגם לגישות ההוליסטיות השונות: קודם מנדים, אחר כך מבטלים, אחר כך אומרים בביטול "מה כבר חידשו" ולבסוף מקבלים.

 

דומה המצב עם ה"רפואות האלטרנטיביות", הכוללות, למשל, את "תרופות סבתא". מה לא נאמר עליהן, על הרפואות, על התרופות וגם על הסבתות: "פרימיטיביות, שטויות, אמונות טפלות, שרלטנות, גורמות לנזקים על ידי מניעת או דחיית הטיפול הנכון (!), כל דבר שמאמינים בו יכול להועיל, סתם "אמונה" ועוד ועוד. אלא שאנשים רבים לא נרתעו מתיוגים אלו ופנו לדרכים אלטרנטיביות על מנת להירפא. וראו זה פלא: הכרעתם האינטואיטיבית הזו הביאה להם מזור. לפעמים היא לא עזרה או אף הזיקה, כפי שקורה גם במהלך טיפול וריפוי קונבנציונלי. גם לקיחת אספירין או כל תרופה אחרת קשורה באמונה. שיטת ה"כלום-בו" – "פלצבו" – הוכיחה זאת. ומי שמתאונן על "אי מתן טיפול נאות עקב אובדן זמן שנגרם בגלל הטיפו ברפואה העממית", האם שם לב כמה חוסר טיפול יש עקב התורים הארוכים אצל הרופאים, במרפאות וכו'? האם מצב זה מטריד כמו שמטריד הטיפול ברפואה החליפית?

 

פסקנות, לדידי, איננה מדעית. למה? כי העובדה המדעית ביותר היא הזמניות של המדע, הספקנות. מוטב נאמר: "בכלים עכשוויים טרם וידאנו, טרם הוכחנו, נמשיך לשאול, להתבונן, לחפש".

 

ניסינו לחזק את צידוקה של הגישה האינטואיטיבית לחינוך לבריאות, על ידי חינוך מסוג "הבריאות בכיף בכל". גישות ושיטות הנסמכות על חשיבה אינטואיטיבית כוללות בתוכן חומת רבים, חוכמת דורות, חוכמה עממית, התנסויות וגם כישלונות, סינון העיקר מנן הטפל, המועיל  מהמיותר או המזיק. לכן אלו גישות חכמות מאוד.

 

גישתנו ההוליסטית נסמכת רבות גם על האינטואיציה, אך מקפידה לבססה ביסוס מדעי. היא מחזקת את זכותו של כל איש להשתמש בחשיבתו האינטואיטיבית, בהסתמך על מידוע של אותה האינטואיציה ("מידוע =  מתן ביסוס מדעי בעזרת מדעים רבים, העלאה למודע וגם המשך שאילת למה ומדוע" – ציטוט מפי פרופ' קצ'לסקי ז"ל).

 

גישתנו ההוליסטית מצביע על ארבעה פנים של שלמות, שהיא האדם. מדוע דווקא ארבעה פנים לשלמות האחת? אולי כי מבנה בן ארבעה פנים מזכיר לנו קירות, בית ומה שבתוכו – חלל וכל שנרצה למלא בתוכו, ארבעה קירות הם מעין תמיכה לתוכן, כל פן הוא שטח שמפריד וגם מחבר, בשטחי הפנים יש התרחשויות רבות, ועוד אסוציאציות רבות.

 

ארבעת הפנים של שלמות האדם הם:

שלמות גוף-נפש-רוח (לה נקדיש תשומת לב רבה בהמשך).

שלמות עבר-הווה-עתיד.

שלמות הפרט ושאיכויותיו השונות.

שלמות כל המבנים הבונים אותו.

 

כל שלמות הינה שילוב של המרכיבים הבונים אותה, ואילו האדם הוא שילובם של ארבעת הפנים זה בזה. ארבעת הפנים אינם פילוסופיה כללית בלבד. הם קיימים בכל תופעה יומיומית בחיים, והבנתם מאפשרת שיפור ההתנהגות.

 

הפן הראשון הוא השלמות גוף-נפש-רוח

 

"הגוף" מוגדר לרוב היטב או שהוא מובן מאליו. אנו נגדירו על פי דרכנו (בפן הרבעי). גוף בריא, במובן הרחב של המילה, הוא הגוף שכל איבריו ומערכותיו מצליחים להסתדר עם הסיטואציה המשתנה תדיר (קר או חם, רעננים או עייפים, רעבים או שבעים וכו') ולתפקד.

 

"הנפש" הרי זה עולם הרגשות שלנו, עולם עשיר ביותר, הצובע כל התנסות עכשווית (מאלו שהזכרנו קודם כגופיות: רעב, שבע, עייף, קר). עולם הרגשות שמור עימנו כזיכרון שכנראה אינו למחיקה, צבור בתוכנו כתת-מודע. קשת אינסופית של גוונים, מרגשות חיוביים מאוד ועד רגשות שליליים מאוד, ובעוצמות שונות, הם נכס הבונה אותנו ומפעיל אותנו. נפש תיחשב בריאה אם הרגשות זורמים בהתאם לסיטואציה המשתנה, ולא עוברים קיבוע או דלדול או עוצמות שאינן תואמות.

 

"הרוח" הוא המרכיב ההכרתי, השכלתני, המודע, הקוגניטיבי, הספיריטואלי, הרוחני של האדם. גם למרכיב זה של הפן הראשון אין סוף מימדים, מפשוט ועד מורכב ביותר, ממודעות לחפצים ועד למודעות לנושאים ולערכים מופשטים, פילוסופיים, דמיוניים ומרקיעי שחקים.

 

בריאות רוחנית תהיה זו שתאפשר לאדם להבין מציאות, גם מה שלא נתפס בפשטות על ידי חוש אחד (גם מה שלא ראינו עדיין, אין זה אומר שלא קיים). המרכיב הקוגניטיבי מאפשר לזכור עובדות ולפרשן  באופנים עשירים,  לתכנן לעתיד, לבטא רעיונות ברמות שונות של תחכום ועוד.

 

הפרדה בין שלושת המרכיבים של  פן זה רק מזיקה ואינה אמת. בכל תופעה שבחיים, ואפילו בהתייחס לכל איבר הבונה אותנו, נמצא את שלושת  המרכיבים הללו שזורים ברצף שונה ומשתנה: לפעמים גנר, לפעמים נרג, ועוד (וכאמור, על כך עוד נרחיב).

 

הפן השני הוא השילוב בין העבר להווה ולציפיות של האדם מעצמו בעתיד, "ע-ע-ע = עבר-עכשיו-עתיד כציפייה מעצמנו".

 

העבר כשלעצמו הוא מושג רב מימדי. יש לנו עבר גנטי: כל המטען התורשתי הרב גוני מאוד. זה שאנו מודעים לו: "כמה הוא דומה ל...", וזה שאיננו מודעים לו, כי לא נתנו לתכונות אלו הזדמנות לבוא לידי ביטוי או שהן סמויות או רצסיביות. למשל, הגאוניות שבנו: הרי בכל משפחה היה איזה גאון, עילוי, מחונן, מוכשר מאוד, שהוריש לנו מהגנים שלו. משום מה לגנים אלו לא מתייחסים!

 

יש לנו גם עבר פילוגנטי: לכולנו חוליות זנב, כיום לאו דווקא בשימוש, כנראה זכר לשלב בהתפתחותנו העוברית, שהיא חזרה על התפתחות כל המינים. אמירתו של הפילוסוף הקל שאמר: "באונטוגנזה יש חזרה על הפילוגניזה" נהיית אקטואלית כשמישהו מתאונן שחוליות הזנב שלו ארוכות במיוחד ומקשות על תנועה. גם כשאנשים טוענים שהם מפחדים בחושך ואינם מפחדים באור, זהו פחד פילוגנטי. הפחד מהחושך הוא פחד קדום מהימים שהחושך גילם בתוכו סכנות רבות. כיום ישנן לא פחות סכנות לאור היום (תאונות, התנכלויות), אך האנשים אינם פוחדים באור!

 

יש עבר של טרום לידה, של מהלך ההריון וגם של מהלך הלידה עצמה. אנו מתייחסים ברצינות לשלב זה בעברנו, בעיקר כשזה היה טראומטי עד כי ניכר בהווה כהפרעה או כהסבר להפרעה. יש גם תרפיות המחזירות את האדם אל הטראומה של שלבים אלו (היפנוזה, התרפיה של יאנוב ועוד). אך גם לאלו מבינינו ששלב ההריון והלידה לא היה טראומטי עבורם, זהו שלב משמעותי, אולי לחיוב. אולי תרם שלב זה בכך שהיינו חלום רצוי של הורינו או תוכנית שלהם או הגשמה שלהם, אולי תרם שלב זה לאישיותנו את הביטחון הבסיסי ואת הבריאות ה"גנרית".

 

ואם לבטא רעיון זה על דרך הביצועיסטים, אולי כדאי לנו להמליץ לכל הבנות/הנשים שיהיה הריונן רצוי להן, ולזוגות – שההריון בביתם יהיה, אכן, יצירה ששותפים לה שני בני הזוג בתשומת הלב, בליטופים, בחיבה – שיעברו בודאי לעובר.

 

כל יום ויום מחיינו מצטרף למניין הימים הבונה את העבר. הפרוידיאנים מחשיבים עד מאוד את הילדות הרכה, אחרים מחשיבים את שלבי המשבר – המעבר, ועוד אחרים מחשיבים כל גיל כתורם לחיזוק או להחלשה. אך, בסך הכל, העבר אינו נמחק, והוא שותף לעיצוב הבריאות. העבר חשוב לכל תופעה בחיים ומשתקף במידה זו או אחרת, בעוצמה כזו או אחרת בכל תופעה, בכל אירוע.

 

ההווה הוא קצר יחסית. כל איש תוחם אותו כרצונו: יש מי שחושב על רגע, אחר על "השנה הזאת" כהווה. כל תיחום כזה נראה סביר. יש גם פילוסופיות המייחסות חשיבות רבה, ואולי אף חשיבות יתרה, להווה. אלו האומרים: "מה שהיה – היה, מה שיהיה – מי יודע, העיקר – זה העכשיו, שתה ואכול". אלו ההדוניסטים-נהנתנים. יש זרמים בפסיכולוגיה שמבססים את הטיפול בבעיות של העכשיו, כמו הפסיכולוגיה ההתנהגותית, שקברניטיה הביהיביורסטים דוגלים בשיטת השוט והגזר, השכר-החיזוקים והעונש – ההרתעות.

 

המרכיב הבא הוא העתיד. העתיד, בהשקפתנו, אינו מתייחס לאותו זמן שהוא בלתי נהיר לאדם, כי לא ניתנה לו הנבואה או ראיית העתיד. אנו מתייחסים לציפיות של האדם מעצמו בעתיד. אדם שמצפה מעצמו להיות בריא, "שלא יכול להרשות לעצמו" להיות חולה, כי עליו לבצע (בעתיד הקרוב והרחוק)  המון משימות, הוא אכן לרוב בריא. כדאי לשים לב לכך, שאמהות לילדים קטנים, אנשים עסוקים, אנשים שלהם תוכניות – בריאותם באמת איתנה.

 

שלושת המרכיבים של הפן הזה? העבר-העכשיו-העתיד כציפייה, משולבים זה בזה ללא הפרד. ובכל זאת אנשים שונים מדגישים מרכיב אחד או מרכיב אחר כשליטים.

 

אנו מחשיבים מאוד את הציפיות. וכל כך למה? כי מה שהיה היה, ולא ניתן לתקן לאחור. האם שחטאה לנו עוד בהיותנו עוברים, חטאה, אולי, כי אימה חטאה לה בשלב חשוב זה. אך בדרך חשיבה זו נחזור אחורה עד שרה אמנו או עד חוה אם כל חי. רחוק מדי...

 

לעומת זאת ההווה קצר מדי, ואילו כל איש יכול לגבש לעצמו ציפיות מעצמו, והלוואי ויהיו אלו ציפיות בעלות גוון קונסטרוקטיבי – למען חיזוק הבריאות, שיפור הבריאות, קידום הבריאות... הגנר-ית.

 

הפן השלישי הוא השתייכות הפרט (זה שכבר נאמר עליו שהוא מכלול של גנר-גוף-נפש-רוח, וגם מכלול של עבר-עכשיו-ציפיות לעתיד), כלומר הפרט הוא מורכב וגם נכלל בשייכויות שונות.

 

באופן תיאורטי נכלל כל פרט בקבוצות השתייכות רבות. חלקן קיימות מלידה, כמו שייכות לעם, לדעת למשפחה; חלקן מבחירה, אך הן ממושכות. וחלקן קצרצרות, אקראיות, כמו שייכות להפגנה או לתור למופע. אם נרצה להציג את המשמעות ההשתייכותית של אדם מסוים, נציע לו לרשום עשר קבוצות השתייכות, המשמעותיות לו ביותר ברגע זה (שייכות למשפחה, לעם, לעדה, ליבשת, למוצא, לקבוצות ת גיל, למין, למקצוע, לסובלים מחום הקיץ, למתעטשים כשפורח האורן וכו') ולתת לכל אחת מאלה שהאדם רשם את מקומה ואת משקלה היחסי בעוגה. כששלושה אנשים מציירים את מעגל ההשתייכויות שלהם על הלוח בו זמנית, מתברר לכל כמה אנו שונים זה מזה, וכמה בקלות הצלחנו להביע מה חשוב ומה חשוב פחות כרגע. גם הצלחנו להבין, ללא מילים נוספות, שהשתייכויות תורמות לבריאות כל אדם  ושיש מקום לעשות קצת "חושבים" גם על פן זה של השלמות ותרומותיו. כהמלצה לסעיף זה הריני מציעה לעצמנו להרבות בהשתייכויות חיוביות, רצויות, עימן אנו שלמים. לדוגמה, חבל להשתייך למין (נשים או גברים) ולהיות אומללים בשל כך. נהדר להשתייך לעם ולהיות גאים בשל כך, או להשתייך לקבוצת בני הגיל ולראות את החיוב שבכך, וכדומה. השתייכות רצויה, חיובית, מעשירה, הרי היא מרכיב מאוד חשוב בהבטחת הבריאות ובקידומה.

 

הפן הרביעי של השלמות זו השלמות של כל המבנים הבונים את האדם.

 

לנוחיותנו אנו מארגנים את המבנים למערכות. עקרונית, ארגנו את כל המערכות כולן בשלוש קבוצות:

 

בקבוצה הראשונה תהיה המערכת הקולטת גירויים, מידע, מפנים ומחוץ. על פי מהותה היא הראשונה, כי עליה נסמכת פעילותן של כל שאר המערכות. היא מכונה גם מערכת הגלאים, כי תפקידה לגלות שינויים, שינויים שבפנימיותינו וכן שינויים שמחוצה לנו. ייחודה הוא סף גרייה נמוך במיוחד, שמטרתו לגלות את השינויים ולזהותם, וזאת כדי לקלוט גירויים וגם למנוע מצב בו מערכת אחרת תהיה מופגזת על ידי עודפי גירויים.

 

הקבוצה השנייה כוללת את המערכות המתאמות והמווסתות. מעל לכל, עליהן לווסת את ארבעת הפנים של השלמות, ביניהן ובתוכן. יש לתאם בין גוף-לנפש-לרוח. יש לתאם בין עברנו-להווה ולציפיות מעצמנו. ויש לתאם בין שני אלו על פי השייכות הרלוונטית למצב, יש לתאם בין האדם ובין המצב המשתנה תדיר. בקיצור, יש ויש מה לתאם. כל תיאום כולל גם ויסות. אומנם זו הגדרת התפקיד של המערכות העוסקות בכך, אך בשם זה לא מיצינו את כל תפקידיהן של שלוש (או חמש) מערכות העצבים והמערכת ההורמונאלית, אלא רק רמזנו על ייחוד תפקידיה של קבוצה זו לעומת זו שקדמה לה – המערכת האוספת מידע – וזו שנכיר מיד – קבוצת המערכות המגיבות. התיאום נעשה גם בין הגירויים הנאספים ובין התגובות המתוכננות.

 

הקבוצה השלישית היא קבוצת המערכות המגיבות. כיוון שיש שלושה סוגי תגובות, גם הקבוצה המגיבה בנויה משלושה סוגי מערכות:

 

המערכות המגיבות תגובות אוטונומיות, קרי, תגובות ללא פיקוח מרכזי, אך בהשפעת הרגשות. יש שש מערכות כאלה, ושמן המשותף – שש המערכות הפנימיות, והן מגיבות, כאמור, תגובות אוטונומיות. אין לנו פיקוח רצוני על זרימת הדם והלימפה, על תהליך העיכול או תהליך היווצרות השתן או תאי המין. אך תהליכים אלו מושפעים עד מאוד מהרגשות שלנו.

 

המערכת המגיבה תגובות אוטומטיות ו/או רצוניות: מערכת התנועה. כל המיומנויות, הספורט לסוגיו, סוגי העבודה השונים – כל אלו הם תגובות רצוניות כל עוד אנו לומדים אותן, והן נהיות אוטומטיות מהרגע שאנו יודעים אותן.

 

המערכת המגיבה גם תגובות אוטונומיות וגם תגובות אוטומטיות, בהתאם למהות הגירוי: כך נוהגות שבע הבלוטות של: דמע, ריר, רוק, זיעה, שומן, חלב (למי שיש) מיצי עיכול. כשהן מייצרות ומפרישות את החומרים בהשפעת ריגוש, הרי זו תגובה אוטונומית (כשבוכים מצער, מזיעים מהתרגשות וכו'). כשהבלוטות הללו מגיבות על סמך מידע מהחושים (מזיעים כי חם, מריירים כי הפה יבש או יש בו אוכל), הרי זו תגובה אוטומטית.

 

כאן, רצינו להצביע על עובדה מאוד מהותית לרעיון השלמות: אין ולו מצב אחד בחיים, בו אנו שולחים מערכת כלשהי לחופשה או שהיא איננה ממלאת תפקיד.

 

בנושא הבריאות יסכים כל איש, באופן אינטואיטיבי לגמרי, שדי בהחלשות של מערכת אחת כדי שכל שאר המערכות יחלשו אף הן במילוי תפקידן. כולן תלויות זו בזו וקשר הדדי זה הוא מהות השלמות של פן רביעי זה.

 

אם הכל כל כך ברור, על מה אנו מלינים? תלונתנו על כך, שלמרות שמוסכם באופן אינטואיטיבי שכל מערכת בכל סיטואציה ממלאת תפקיד, אנו בכל זאת חוטאים בנטייה להתעלם מכך, וזאת בכמה אופנים. לדוגמה: בבית הספר לומדים רבות על מערכת אחת וכמעט לא כלום על אחרת. על מערכת הדם לומדים ואילו על מערכת הלימפה כלל לא, על איבר השמע באוזן לומדים המון ואילו על איבר שיווי משקל באותה אוזן עצמה לומדים מעט או בכלל לא.

 

דוגמה אחרת: כשהולכים לייעוץ רפואי או לריפוי, קורה לא אחת, שאפילו הרופא מתעלם ממערכת כלשהיא – אתה מלין על בעיות פוריות, למה ישים לב (לכאורה) לכף הרגל ולעמוד השדרה?

 

התעלמות האחרת מתבטאת בכך שאנו שמים לב בעיקר לאותו איבר או לאותה מערכת בעייתית או מפריעה. מתי אנו מתייחסים להורמונים? כשיש בעיה: גמד או ענק, בלתי פורה או פורה יתר על המידה. אך הרי ההורמונים מלווים תדיר כל תהליך ותהליך, הם הווסתים החכמים ביותר, שטרם נמצא להם דומה ברגישות וביכולת הוויסות העצמי. אלא שאיננו זוכרים לומר מדי בוקר מילת חיבה והוקרה לפעילותם, וגם איננו זוכרים כי התערבות בדרכי הוויסות העדינות של ההורמונים אינה דבר פשוט ואינה יכולה לעבור ללא תוצאות לוואי ותופעות לוואי. ומוטב להיזהר, חכמים.

 

מקווה אני שהרעיון של ארבעת הפנים לשלמות מתקבל עתה בצורה לא כל כך "מרובעת" וכל פן מקבל את מימדיו התואמים. גם אם פן כלשהו מובלט בסיטואציה מסוימת, הרי שהפנים האחרות, אלו שבצל, לא ייעלמו מתשומת הלב. וכך יתמלא תוכן כל מה שפנימה ארבעת הפנים וכל מה שמוצה להם, האינסוף...

 

בכל פן מארבעת הפנים יש גם השתקפות של הפן האחר, כמו השתקפות השמים במים וכמו פעפוע של צבע מים אחד לצבע מים אחר: בכל מרכיב של גנר ישתקפו גם העבר, ההווה והציפיות שלנו מעצמנו בעתיד. לא פחות מכך ישתקפו בגנר גם השתייכויותינו השונות. לדוגמה: ב"ג-נ-ר" שלנו משתקפת השתייכותינו לעם, לעדה, לקבוצת גיל, ישתקפו גם הכיף או הטראומה מן הלידה. וכל יום ויום, ככל שטיפחנו וטיפלנו בגנר"נו, יצטרף למניין הזכות והחובה שלנו, למאזן בריאותנו. ציפיותינו מעצמנו בעתיד ישתקפו בגנר מעל לכל. מי שמצפה מעצמו להיות נהג זהיר, ודאי ינהג בהתאם הרבה יותר ממי שמצפה מעצמו לגבור על כל הנהגים הנוהגים מולו או לפניו.

 

השתייכויותינו ישתקפו בבריאותנו הגופנית-נפשית-רוחנית. מי ששייך לציבור החש ונותן כבוד, כבוד לאדם, לבני ביתו, לתרבויות השונות, מי שספג זאת בעברו, חי כך בהווה וכך גם גיבש לעצמו את ציפיותיו לעתיד. הוא גם ינהג אחרת לחלוטין בכל הנוגע לבריאותו מאשר זה הבז לזולת ולכבודו עוד מימי ילדותו.

 

ועתה נתחיל מזווית אחרת: מההשתייכות. אם אנו שייכים שייכות חיובית, קונסטרוקטיבית, לארץ זו, האם זה קשור בעברנו? האם זה קשור בהווה ובציפיותינו מעצמו בעתיד? ודאי וודאי. האם שייכותנו זו מקרינה על בריאותנו הגופנית-נפשית-רוחנית? ודאי וודאי. יש השתייכויות המשתקפות בבריאותה של כל מערכת ומערכת ממנה בנוי האדם|: שייכות לגיל או לעדה עשויה להשתקף במערכת התנועה, במערכת הדם והלימפה ועוד. ניקח תופעה גופנית או נפשית או רוחנית, כלומר תמיד משולבת, אך ברצף גנר או נרג או רנג. האם מצב רגעי זה מושפע מן העבר? וההווה, האם אינו מושפע מהציפיות  מעצמנו כפי שנבנו, נבנות וייבנו? והאם ההשתייכויות הושפעו או יושפעו מהן? כמובן.

 

אם אכן הכל כל כך משתלב האם יש הגיון להפריד ולנתח בנפרד? חשיבה אנאליטית היא תנאי מה לחשיבה הסינטתית, למודעות. אך אם פירקנו (עשינו אנליזה), הבה לא נישאר תקועים עם הפירוק, אלא מהר מהר נחזור לארגן הכל לשלמות דינמית.

 

אם נחזור ונתמודד עם הניסיון להגדיר בריאות מהי, הרי שעל פי גישתנו ההוליסטית זוהי ההרמוניה הדינמית של ארבעת הפנים. הדינמיות חשובה מאוד. על פי עיקרון זה אין גדול וקטן, חשוב וחשוב פחות, הכל גדל, הכל חשוב, והדברים הם מאוד דינמיים. על פי דינמיות זו, גם לא כל כך חשוב מהי נקודת ההתחלה בה החלטנו להתייחס לבריאותנו: כל גיל, גם כל מצב בריאות, טוב להתחיל בו, אפילו אחרי תאונה, חלילה, או אחרי משבר בריאותי. זאת משום שהמשימה היא לשפר את הבריאות, להכניס יותר הרמוניה במצוי, על פי עקרונותינו.

 

אמרנו, בתחילת מאמרנו זה, שגישה הוליסטית היא כמעט תנאי לבריאות. הצגנו את גישתנו ההוליסטית על ארבעת הפנים, כאשר כל פן משלב בתוכו עולמות. כל איש שנטל לעצמו את החירות לחשיבה אינטואיטיבית, לשיקול דעת סטוכסטי-אינטואיטיבי, להכרעות לא על פי ממצא "מדעי, סטטיסטי", אלא על פי האמת הייחודית לו, על סמך "תחושות" עמומות אולי, יגלה שדרכו לשמור על הבריאות היא נכונה עבורו, ושוב יבחן את כל ארבעת הפנים של השלמות. איש כזה ימצא אל נכון דרך לבריאות שלעצמו ושל הקרובים לו.

 

בסיטואציה בלתי חשובה במיוחד (כשכואבת הבטן או הראש) יבדוק מה במכאוב זה קשור עם ג(וף)-נ(פש)-ר(וח), מה מן העבר-ההווה או הציפיות שלו לעתיד תורמים לכאב, מה מההשתייכויות השונות גרם לו, אולי, לכאב, ואיך מעורבות המערכות השונות בכאב. כך יבנה לעצמו דיאגנוזה וגם פרוגנוזה וגם טיפול לא רע בכלל!!! אולי יגלה מה עליו לתקן, לשנות, ואולי ימצא דרכים חליפיות להתנהגות!

 

גם בסיטואציה חשובה מאוד, כאב חריף או שבר, כשבוחרים מה ללמוד, עם מי להתחתן, באיזו ארץ לחיות וכו', גם אז שיחה עם עצמך על אודות ארבעת הפנים הבונים את השלמות תבהיר את המצב: בשעת הכרעה (אחת מהן) בדוק מה קורה עם ה-גנר, עם ההשתייכויות הרבות, עם העבר-הווה-ציפיות מעצמך, עם כל אחת מהמערכות, למטרות דיאגנוזה... וגם בסיס לפרוגנוזה ולהכרעה.

 

פשוט? – לא. ולקחת אספירין – כן פשוט? לא בהכרח! ולקבל עצה אחת, מוחלטת – האומנם זו תשובה אפשרית לשלמות כה מורכבת כמו האדם במצבים משתנים...?

 

 

מה פירוש "להיות חולה"? מי וכיצד מטפלים במחלה?

 

"זה קורה במשפחות הכי טובות", "וכי מי לא חולה פה ושם?", "הלוואי שלא נדע כזאת צרה"... ואחרי כל האמירות המתחכמות, בכל זאת היינו רוצים להבין טוב יותר מה זה, בעצם, "להיות חולה"?

 

יש המון, המון, ה-מ-ו-ן מחלות. כרכים עבים באותיות זעירות נכתבו, כדי לתאר אותן ואת מהלכן, את הסיכויים להירפא מהן ואת הדריכם לכך, ואת התרופות המומלצות להדברתן.

 

קיימות דרכים רבות למיון ולהכנסת סדר במידע אין סופי שכזה, והן על פי:

 

האיברים או המערכות: מחלות כלי דם, מחלות לב-ריאות, מחלות דרכי השתן.

 

הרקמות: מחלות של רקמות חיבור (ריאומטיות), של רקמת עצבים (נוירולוגיות).

 

הגיל: מחלות ילדים, מחלות זקנה (גריאטריות), מחלות ניאונטליות (של ילודים).

 

משך המחלה: מחלות כרוניות, מחלות עונתיות (הצטננויות בחורף, מחלות מעיים בקיץ).

 

אזורים גיאוגרפיים: מחלות טרופיות, מחלות אנדמיות (הקשורות למקום מסויים).

 

זמן רכישת המחלה: מחלות תורשתיות, מחלות נרכשות, מחלות מולדות.

 

הסיכוי להירפא: מחלות חשוכות מרפא, מחלות קשות, מחלות קלות.

 

גורם שזוהה: מחלה בקטריאלית (חיידק), מחלה וירלית (נגיף), ליקוי הורמונלי – חוסר/עודף.

 

גורם סביבתי: מחלות הקשורות לעוני, למקצוע מסוים, לסקס, לחוסר היגיינה.

 

על פי ג-נ-ר: מחלות גופניות, נפשיות, מחלות רוח, מחלות פסיכוסומאטיות, מחלות סומטופסיכיות (הסיבה היא הגוף, אך הביטוי בנפש).

 

מניתי עשר דרכי מיון שונות ולא מיציתי, כמובן. כחומר עיוני – זה בהחלט מעניין, אך כבסיס להשקפת חיים – זה לא מספיק.

 

ננסה לגשת לנושא "מהי מחלה ואיך מתייחסים אליה" בדרך נוספת, על בסיס השוואה בין שתי גישות, שתי פילוסופיות חיים: המקובלת-הקונבנציונלית לעומת החליפית-האלטרנטיבית.

 

על פי הגישה הקונבנציונלית:

 

הרופאים הם סמכות, אוטוריטה שאין חולקים עליה. אם תנסה, תיתקן בתגובה מהסוג: "מי אתה? מה אתה יודע? לשם מה למדתי אני שבע שנים? חפש לך רופא אחר!" הרופאים משתמשים בסמכות החיצונית הזו (התואר), גם כשמתגלה שנכשלו בטיפול, ששיטותיהם אינן תואמות את המקרה (=האיש החולה), כשהשיטות "החדשות" הוחלפו כבר ממילא על ידי חדישות יותר ובאופק יש חדישות מחדש. הרופאים שומרים על פסקנותם המקצועית, הם ממש שבויים בציוויי הממסד שלהם.

סמכות גבוהה יותר היא הרופא המומחה. ההתמחויות המקצועיות הוקצנו מאוד. במקום מומחה ל"אף-אוזן-גרון" יש כיום מומחה ל"עצמוני שמע באוזן התיכונה" ומומחה למיתרי הקול שבגרונו של זמר. גם התמורה שמקבלים המומחים למיניהם עברה הקצנה. כל רופא נאלץ להיעזר במומחים רבים אחרים: מומחה למכשור, מומחה להרדמה במצב מסוים, מומחה לאיבר שכן לאיבר המטופל על ידו.

 

התוצאות נמדדות גם, או בעיקר, על פי מדדים סטטיסטיים. אם הטיפול הרפואי נתן תוצאות הנכונות לאחוז צפוי ורצוי, הרי שכל מי שלא ענה על ציפיות אלה פשוט "לא היה לו מזל", או כלול בקטגוריה של "זה יכול לקרות", או של "זה מיעוט מבוטל". בניגוד לכך, מעניין לציין, שלא תמיד חשוב דווקא הרוב ה"משמעותי מבחינה סטטיסטית", זה שעבר את מחסום ה"מהימנות, מובהקות, תקיפות" כערכים סטטיסטיים. לפעמים מעדיפים להבליט את "המקרים" הבודדים: שני מקרים של שיתוק ילדים ביישוב של 10,000 איש ממקדים עיתונאים וחיסונים ו"דאגה", במקום לבחון הודות למה לא נפגעו 9,998 איש.

 

מובן שבריפוי יכולים לעסוק רק בעלי תואר מתאים, שלמדו במוסדות עליהם יש הסכמה, ואשר נבחנו בבחינות בכתב ובעל-פה עליהן יש הסכמה. הצלחות ותפקידים נסמכים על סמכויות אלו, כשלונות זוכים על ידן לטשטוש או העלמה.

 

מרפאים (לא M.D), גם כשהצלחתם להשיב את הבריאות המעורערת על כנה ידוע וברורה לכל, זוכים לביטול, ללעג ולזלזול בנוסח "זה לא רציני".

 

החולה הוא סביל, הוא האובייקט שיש לרפאו. נדיר שמשתפים אותו בשיקול הדעת, בהתייעצות. בנוכחותו מדברים עליו כאילו הוא לא הוא, רופא ראשי עם רופאים מתלמדים ניצבים ליד מיטתו כאילו היה חירש-אילם-עיוור. רופאים ואחיות מרכלים על סיכויי מחלתו, על אישיותו, כאילו הוא רהיט.

 

הפציינט תלוי ברופאים, באחיות, במכשור ובאלו המטפלים במכשור. השביתות האחרונות לימדונו פרק מביך במציאות זו. בגלל "עליונותם" של האחרונים הרי ברור שהאינטרסים לשלם קודמים לאינטרסים של החולים-המתרפאים. מנגנונים אדירים עומדים מאחורי חלוקה זו של "עליון תחתון". אצלנו עומדים מאחורי מצב זה ההסתדרויות המקצועיות (של: הרופאים, האחיות, הרנטגניים, הסניטרים, עובדי משק בבתי החולים ועוד ועוד), ומשרד הבריאות עם התקנונים והחוקים שאינם מחייבים אותם לבדוק מה באמת קורה בבתי החולים הגריאטריים, בבתי החסות למפגרים ועוד. כל עוד אלו מנוהלים על ידי אנשים שהם רק בעלי תעודות, וכל עוד לא גילתה העיתונות את האמת  המרה, לא ישתנה המצב. בעולם הגדול עומדים מאחורי התארגנות זו כוחות אדירים עוד יותר: מוסדות מחקר, החוקרים את ערכם של המכשור החדיש ושל התרופות החדישות, אותם מייצרות התעשיות, שלהן הון עתק המסוגל לזרז או למנוע התקדמות.

 

גוף החולה נמשל למכונה – תקינה או מקולקלת. כשהמכונה מתקלקלת מנסים לתקנה, לשפץ אותה ולהחזירה לפעולה ולו לזמן מה. ואילו הרופא, לאחר שתפר, חיבר, סיים לתקן את הדרוש תיקון, שוב אין לו כל אחריות על ה"משופץ", גם אם הוא מזמין אותו לביקור ביקורת. בעצם, הוא מזמין לבדיקת ביקורת את ה"תיקון" ולא את האיש. לאדם לא ניתנת כל הדרכה כיצד להתנהג באופן שיקדים תרופה למכה, ובכך ימנע את הישנותה.

 

הריפוי מפריד הפרדה מוחלטת בין הגוף, לבין הנפש והרוח. הוא מפריד אפילו בין המערכות הבונות את הגוף על ידי ההתמחויות. באופן כללי, הטיפול הוא בגוף. לסטטיסטיקה אין מדדים, המאפשרים למדוד את התרומות של הרוח או של הרגשות להיווצרות המחלה או להבראה ממנה. גם "אין זמן לשטויות כאלה". מחלה שתוייגה כ"פסיכוסומאטית" גורמת להכרזתו של החולה "פסיכי", והוא מופנה לפסיכיאטר. כאן לא מועילות הבדיקות המעבדתיות (בדיקות דם, שתן, שיקוף), המכשור היקר מתגלה כחסר ערך, והרופא – כחסר אונים. מוטב לאשפז את האיש במקום שאיננו מחמיא במיוחד, בו מותר גם להצהיר ש"שוק חשמלי עוזר גם אם לא ברור איך". נסו אתם לומר ש"בבא סאלי עוזר גם אם לא ברור איך". מיד יתייגו אתכם בין הפרימיטיבים שבפרימיטיבים.

 

תעשיית התרופות הינה ממלכה עתירת הון, ידע, אינטרסים כלכליים... בשירותה מוסדות מחקר, רשויות חוק, תעשיות נילוות ועוד ועוד. מדי שנה מתפרסמים כרכים עבי כרס על תרופות חדישות וחדשניות, והמאמץ השיווקי אדיר. לדעתי, לא יימצא גאון, מצויד בכל המידע.

 

חשוב שבעולם, שידע לאשורו מה מביא לי את המזור ומה דווקא משבש את בריאותי שלי. רק גופי=גנר ידע זאת, מיד או בעוד זמן מה, ורק הוא ישלם את המחיר האמיתי. יש לדעת שקיים ענף רפואי ושמו "רפואה יאטרוגנית", המטפלת כל כולה בנזקים של התרופות, הניתוחים, מחלות חדשות מהיווצרות זני חיידקים חסינים בפני התרופות ושאר ההתערבויות הרפואיות. ולא חסר לענף זה "פרנסה"...

 

איך מייצרים תרופות? גם אם במקור התרופות הן "טבעיות", הרי שבתהליך התעשייתי מוצו החומרים ה"פעילים", נוקו מחומרים המלווים אותם. אך הרי יתכן ודווקא החומר המלווה תרם לפעילות ה"חומר הפעיל"" מיתן אותו, חיזק את השפעתו וכדומה. בשלב הבא נעשית אנליזה של אותו החומר הפעיל, לומדים לייצרה באופן סינטטי-תעשייתי, מוסיפים חומרי צבע, חומר עוטף, חומרי ייצוב כדי להאריך את חיי המדף ועוד. את ההשפעה האפשרית של חומרי לוואי אלו לא בדקו עד הסוף (כמו את השפע החומר "הפעיל") ואולי דווקא הם יעוררו תגובות אלרגיות... עובדה, אין אף תרופה שאין לה תופעות לוואי שליליות:   side effect, after effectועוד צרות.

 

הרפואה מטפלת בגורם מחלה עיקרי אחד, גם אם עקב כך מסתבכים שניים אחרים. בשיטת האלימינציה מסלקים משדה הראייה כל מה שמקשה להגיע לגורם האחד והיחיד "העיקרי", לו מתכוונים לתת "זפטא" פעם אחת ולתמיד ו"לגמור עם העניין". ונודה, בלב שלם, יש גם הצלחות חשובות מאוד: כנגד חיידקים הומצאו תרופות אנטיביוטיות יעילות ביותר, כנגד כמה מהמחלות הווירליות הומצא חיסון יעיל ביותר, למשל כנגד שיתוק ילדים, שעלת, דיפטריה ועוד, כנגד מנחלות הורמונאליות למדו לתת טיפול הורמונלי, כמו במקרה של סוכרת ועוד. ועדיין, גם זה לא לגמרי פשוט: טיפולים הורמונאליים לגדילה וטיפולים הורמונאליים נגד עקרות הביאו אימם סיבוכים רבים מאוד, בנוסף לכשלונות. כיום זוכות מחלת ההרפס ומחלת האיידס בדיוק לטיפול שכזה: מחפשים את הגורם האחד וכנגדו את התרופה האחת, היעילה ביותר ו/או המכניסה ביותר ליצרנים... מה שנאמר בלשון עממית: "הניתוח הצליח, רק הפציינט מת...".

 

למען פתרון מהיר ו"אלגנטי" נעשה מאמץ מחקרי וכספי אדיר: נבנה מכשור מדהים כדי לגלות את הגורם, כדי לנתח ולהרחיק את המטרד, ממליצים על תרופות בעלות פעילות רבה מאוד, גם אם יש בצידן תופעות לוואי אכזריות כמעט כמו המחלה. יש, אמנם, דיווח על אחוזים מאוד גבוהים של ניתוחים "מפונצ'רים", שהפציינט לא קם מהם או קם "על ארבע" גם אם נכנס "על שתיים" (קצת משותק). ובכל זאת המרוץ נמשך, וכל בית חולים, כל רופא וגם כל חולה רוצה "את הטוב ביותר" במובן שתואר כאן. שופרות רבים נרתמים לתעמולה, שהרי "כשמדובר בחיי אדם המחיר אינו נחשב". האמנם אין מחיר למחיר<? למחירם של המכשור, התרופה, האשפוז, הפרסום על "הצלחה"?

לאן רצים, כשרוצים את הניתוח המסובך, את המכשור היקר, את התרופה החדשה, גם אם יש לה תופעות לוואי קשות? בעצם, רוצים שייעלמו הסימפטומים של המחלה: שלא יכאב לי הראש, שלא תכאב הבטן, שלא אחוש טכיקרדיה בלבד, "שלא יגידו שלא עשינו כל שיכולנו למען...". הריפוי צריך להיות "כמו במטה קדם": נרדמים ומתעוררים משופצים. בולעים תרופה והכאב נעלם. צ'יק-צ'ק אינסטנט.

 

אבל, יש מחלות או מצבים בהם הרפואה "מרימה ידיים". היא אומרת: "עם זה תצטרך ללמוד לחיות" ומתכוונת לכאבי רגליים, כאבים בכתף, נזלת "כרונית", רגישות לחומרים ועוד. הגד דומה, פטליסטי לא פחות: "זהו עניין של גיל". כואבת הברך או הכתף? – "זה הגיל". עוד יותר חמור שהאיש שכואב לו אומר בעצמו "בגילי...". מה קרה? האם הכתף הכואבת היא יותר זקנה מהכתף השניה שאיננה כואבת? האומנם ישנה חוקיות כזו, שהצעירים אינם חולים והזקנים (אלה בני החמישים-ששים-שבעים) חולים יותר? שמעתם על "בובא-מייסס"? זהו זה.

 

ההמלצות החמות של הרפואה הקונבנציונלית הינן בתחום החיסונים ובתחום הבדיקות לגילוי מוקדם. החוק שומר על כך שגילאים מסוימים יקבלו חיסונים. תעמולה עצומה תביא את כולנו לבדיקות מוקדמות או לחששות ממשהו שעלול לקרות עקב הגיל: הסתיידות עורקים, סרטן השד, המעי או הגרון, כולסטרול מסוכן, אובדן עצם ועוד. גם כאן קיימת תעשיה אדירה של פרסום, מכשור, אינטרסים. הרפואה נרתמה לכל אלו בכל כוח המחץ שלה. האם אומרים לנו גם מה לעשות כדי להימנע, כדי להפחית, כדי לשמור על בריאות, כדי שלא נגלה את מה ששולחים לגלות במכונים? או שיד אחת לא חייבת כלל לדעת על היד השניה...

 

המטרה העיקרית – להאריך חיים: להציל חיים, להאריך סבל, בלי להתחשב במיוחד ברצונו של האדם, בלי להתחשב באיכות חייו שהתארכו ובאיכות חיי הסביבה עקב הארכת החיים הכפויה הזו.

דת, אתיקה, פוליטיקה, חוק – כולם נרתמו למטרה זו: להוסיף שנים לחיים ו"להציל" ייצור שאולי מוטב היה לא להצילו, תלוי תלות מוחלטת באחרים. כל הטכניקות החודרניות, הפולשניות, המתוחכמות, היקרות יוצרות מעגל משלהם, המחייב התמחויות הנרכשות שוב על חשבון האנשים החולים, הסובלים, החלשים, התלויים. איך ידע מנתח לנתח אם לא יתנסה על הרבה מאוד חולים? איך ידע להפעיל מכשור מסובך אם להמליץ על תרופה חדשה יקרה אם לא ינסה אותה על ...חולים, זקנים, חסרי ישע. הכל תחת הכותרת: להאריך חיים, להציל ממוות. חוסר רחמים בשם הרחמים.

לסיכום, כל הסעיפים יש בהם גם הרבה ברכה. תוחלת החיים התארכה גם הודות להם, חיי אדם ניצלו גם הודות להם, המלחמה במחלות רבות נחלה נצחונות עד כי המחלות נעלמו כליל, גם הודות להם. גם, ולא רק!!! ולמרות כל זאת יש הרבה אי-נחת. מוטב, אולי, לאמור שאפשר ושצריך מעט אחרת, שיש גם דרכים חליפיות, אלטרנטיביות.

 

כנגד כל סעיף ננסה להעמיד גישה אלטרנטיבית-חליפית:

 

הרופאים הם סמכות בערבון מוגבל. תלוי מאוד באישיותם, ביחסם אל החולה ואל סביבתו, באכפתיות שלהם, ביכולתם להאזין לשאלות, לתהיות, לצרכים שלא נאמרו אך קיימים אצל החולים. הרופאים אמורים להיות שותפים משמעותיים בתהליך ההתרפאות, יועצים לאדם שרוצה להירפא. עליהם מוטלת אמנות ההסברה.

 

התמחות חיונית כשחיוני ניתוח. כי מה שחתכו-ניתוח פעם ישאיר תמיד צלקת. מוטב שינתח מומחה. ומוטב שנשמור ניתוחים כמעט רק למצבי חירום, לתאונות. שאר ההתמחויות חשובות רק כבסיס לשיתוף פעולה בין המומחים למען חשיבה משולבת, אינטגרטיבית, לחיפוש פתרונות יחד ולעבודת צוות. זה לא פותר את המומחה מלהתייחס לאדם כאל שלמות, שלמות רבת פנים.

 

בריאות אינה נמדדת רק על פי מספר מקרים מסובכים שנרפאו, ולא על פי ממצאים סטטיסטיים של מחלת לב, מחלות רוח, מחלות דרכי השתן. מדדים לא פחות משמעותיים לבריאות של עם ושל פרט היא התנהגותו בכבישים, מוכנותו לעבוד, יחסו לעבודה בייצור, יחסי כבוד לערכים, לזולת, למבוגר, לנכה, התפיסה המוסרית שלו, מצב רוחו בחג ובימי חול, הבעת הפנים שלו בבית וברחוב. לכל אלו אין מדדים ממוחשבים, אין פרמטרים סטטיסטיים.  אך באופן אינטואיטיבי, כולנו מבינים שאלה  ביטויים של בריאות וגם תנאי לקיום הבריאות.

 

כל אדם תורם לבריאות וכל אדם בהתנהגותו עלול גם להחליש אותה. גם ריפוי של מחלה "אקוטית", ממשית, יכול להיעשות בעזרת לפחות שמונים סוגים של מרפאים אלטרנטיביים, החל מה"בייגל מאכר" ועד לבאבא סאלי. הגיע הזמן שמשרד הבריאות יכבד רצונם שלאנשים, ויאפשר לכל איש בחירה חופשית ממי לקבל עזרה להירפא. ניתן למצוא דפוסים ארגוניים להכניס גם רפואה "עממית" למסגרת תקציבית.

 

האיש החולה איננו אובייקט סביל. יש לשתף אותו בבחירת דרכי הריפוי, יש לשתף אותו באחריות למחלותיו ולבריאותו. שותפות פעילה נראית לנו כמעט תנאי. כל איש יכול באופן אינטואיטיבי למצוא לפחות עשר סיבות אפשריות למחלתו הקונקרטית ולפחות עשר תוצאות אפשריות. תוך כדי שקלא וטריא זה הוא ילמד דברים על עצמו. בחלק ניכר ממה שלמד (סיבות ותוצאות של המחלה) יכול הוא לטפל בעצמו, וגם יהנה משיחה חכמה עם איש חכם, רופא או מרפא.

 

תלות האדם בממסד רפואי הינה מחלה כשלעצמה. תלות זו נוטלת מהאדם את העצמאות, את הכבוד, את כושר ההאזנה לאיתותים מגופו ואת היכולת לגלות דרכים משלו לקיום בריאותו ולמניעת החרפת המצב.

 

במקום התלות יש לטפח אוטונומיה שיש לה על מה לסמוך: על הבנה, על ידע, על האזנה לאיתותים מתוכנו ובעיקר על הרצון העמוק להיות בריא, ולהתנהג כך שבריאות זו לא תיהרס. גם "הפציינט" הוא בעיקר אדם, בעל פילוסופיית חים. גם הרפואה צריכה להיות מעוניינת בכך שפילוסופיית החיים שלנו תהיה ש"כיף להיות בריא" ושניתן לעשות הרבה למען כך בעיקר לפני העזרה הרפואית הרגילה אך גם יחד אתה

.

הגוף איננו מכונה. "חלקים" יש באטליז, במכונית, אך לא באדם. לו יש איברים, אזורים, מצבים. האדם הבריא, כמו גם החולה, הינו שלמות בעלת ארבעה פנים, כל פן ומרכיביו (גנר, עעע, שייכויות, כל המערכות כולן), ואלו שותפים באופן דינמי הן בהתחלויות והן בהתרפאויות.

 

סעיף זה הוא גרעין השונות בין שתי הגישות העקרוניות. לדעת כל ההוליסטים, אי אפשר להפריד בין ג-נ-ר.

 

לדעתנו, אי אפשר שלא לקחת בחשבון את כל ארבעת הפנים של השלמות: את גוף-נפש-רוח, כמובן, את ע-ע-ע – העבר, העכשיו, העתיד וציפיותנו מעצמנו, את כל ההשתייכויות שלנו, את המצב בכל מערכת ומערכת, לא רק זו ה"כואבת" או המתפקדת בצורה לקויה, כולן כולן שותפות בתהליך שנתגלה קצהו העכשווי=ה"מחלה". כל ארבעת הפנים תורמים או תרמו להופעתה, ואת כל ארבעת הפנים תורמים או תרמו להופעתה, ואת כל ארבעת הפנים יש לגייס כדי לגבור עליה ולהחזיר את הבריאות על כנה

.

מכאן נובע, שהתפיסה הבסיסית על השלמות שלא ניתנת לחלוקה ולהפרדה חלה גם על המחלות, בהן בולט המרכיב הנפשי או המרכיב הרוחני קוגניטיבי של אותה השלמות. הולכים ומתרבים הקולות המצדדים בטיפול תזונתי או בבדיקת חוסר או עודף של חומרים, בקיצור – בהפרעות באיזון, כסיבה למחלות אלה וגם כדרך למנוע או לרפא אותן. מתרבות טכניקות טיפול המשלבות תנועה, אומנות, פעילות, עבודה בשיקום ממחלות נפש ורוח.

 

בקיצור, מתרבים המקבלים את הגישה ההוליסטית באופן אינטואיטיבי. מתרבים הקולות המצביעים על נזקים שנגרמים מטיפולים שהיו פעם מקובלים עד מאוד: שוק חשמלי, "שיחות" אין קץ, חיטוטים, תרופות המדעיכות עירנות, בידוד של החולה ועוד. בקיצור, אנשים "חולי נפש" זקוקים לשינויים בתזונה, בעיסוק, באווירה, בדיוק כמו שאנשים עם בעיות "גוף" צריכים יחס של כבוד ותשומת לב ולא רק תרופות או ניתוח. האדם האנושי הוא אנושי=הוליסטי גם כשהוא חולה. נא לא לשכוח זאת.

תרופות "פלצבו=כלום בו" הינן עדות לכך שהנפש או הרוח תורמים להבראה וגם לחולי. אשר ל"תרופות סבתא" או אפילו קמעות  ודרכי ריפוי עממיות נוספות, יש להן תוצאות טובות. וללא תופעות לוואי שליליות "בגללן מאחרים לפנות לרפואה" זה הטיעון. יתכן. לפעמים מאחרים לפות לרפואה בגלל שביתה קטנה במסגרת הרפואה... ולפעמים מזיקה הרפואה ואז חוזרים ופונים לרפואה האלטרנטיבית. אני מעדיפה רצף הפוך: קודם להשתמש בתרופות עממיות, כשחשים ברע, כשחולים, כשנקלעים למצוקה, ורק כשאלו באמת לא הועילו, אז לפנות לרופא ולתרופות "רציניות". מה רע בסוגסטיה או אוטוסוגסטיה שאומרת "אני ירוצה להיות בריא, רוצה להיות עצמאי, רוצה לעבור ולא ליפול למעמסה"?

 

התרופות של הרפואה האלטרנטיבית שונות שוני מהותי מאלו של קופות החולים. במה? התרופות של הרפואה האחרת הינן תמיד ממקור טבעי, מצמחים, מינרלים, בעלי חיים שהועשרו בטכניקות ייחודיות (כמו תרופות הומיאופטיות), ללא חומרים סינטטיים, ללא תוספות שעלולות להזיק לאדם ולהועיל לחיי המדף של התרופה. לרוב אלו כלל לא תרופות אלא תוספות למזון, ויטמינים, מינרלים, חומרים שמחזקים את כושרו הטבעי של האדם להתמודד עם מטרדים בריאותיים ומחזקים את התינגודת הטבעית שלו. גם תפילה או קמיע או בילוי נכון או כוס מים או מגע יד יכולים לשמש כתרופה

.

הגישה "המדעית", המטפלת בגורם מחלה אחד, ברור, עיקרי, בחיידק שבודד או בווירוס שבודד או בהורמון שחסר, גם אם יש לה הצלחות, יש לה לא פחות כשלונות. בחיים יש לכל תופעה, וזה כולל גם כל מחלה, הרבה מאוד סיבות אפשריות והרבה מאוד סיבות משולבות. לא צריך להסיר את תשומת הלב מאף אחת מהן! קחו כאב ראש או מחלת כבד או קשיי למידה או כבדות שמיעה, בידקו עד כמה נכונה הנחת היסוד הזו. עשר סיבות אפשריות מי-ני-מום (כפי שמנגנים זאת). מעל לכל, חשוב לטפל במרכיבים ההתנהגותיים של המחלה ובמה שקדם לה. למה? כי אלו ניתנים למה? כי אילו ניתנים לטיפול לרוב גם ללא מכשור ואשפוז יקרים, ומה שהושקע בשינוי ההתנהגות יישא פרי לאורך ימים ושנים... אם נמשיך לטפח שינוי נכון זה!!!

 

קשה לשער מראש מה היה קורה לו הושקעו הממון, הזמן, היוזמה והתושייה המושקים ברפואה הקונבנציונלית בהמצאת מכשור ובשכלול תרופות, גם בחינוך לבריאות: בהסברה, בלימוד גוף=גנר האדם בצורה אוהדת, בפיתוח האחריות העצמית וההדדית לבריאותנו, בהמצאת עונשים חינוכיים למתנכלים לבריאות. ודאי שכדאי לנסות רעיון זה. אלא מה? כוחות אדירים, כלכליים ופוליטיים, אינטרסנטים מכל סוג... לא יתנו. זאת יש לדעת. אין תמימות במלחמה זו בין הגישה הקונבנציונלית לבין הגישה ההוליסטית לבריאות ולרפואה. מנסים לרכך ניגוד אינטרסים זה על ידי שמות משמות שונים. כמו: רפואה משלימה, שיפור אורך החיים, תזונה נכונה. גם אם תארים ותיאורים אלו נכונים, אנו מעוניינים בדרכי ריפוי הוליסטיות, בבריאות דרך חינוך!

 

מובן, שכל חולה רוצה להבריא מהר מהר. המשאלה למצוא לכך  מטה קסם הינה קדומה כגיל האנושות. אך לא פחות מכך קדומה ההבנה, שגם לחלות – ועוד יותר מכך להבריא ממחלה – הרי זהו תהליך. לפעמים תהליך מהיר ולפעמים איטי, לפעמים הפיך ולפעמים בלתי הפיך. יש בו שלבים גלויים וגם סמויים, מורכבים ופשוטים יותר, אך ככל תהליך, זהו שינוי המצריך זמן.

 

"הזמן ירפא" אומר הפתגם. הזמן הוא תנאי להצלחת תהליך. תקופתנו אוהבת דרכים קלות: נבלע גלולה (או משהו דומה לכך) ונמריא לארץ האשליות. יש מי שרואה בדרך זו הישג גדול. אנו מעדיפים התייחסות של הבנה למהותם של תהליכים. מי שמבין שכל תהליך יש לו כיוון,  יש בו שלבים רבים, יש לו נטיות להסלמה או לדעיכה, וגם מבין שיש בכוחו של ה"גנר" לרפא את עצמו, אם ניתן תנאים מסייעים, או לחילופין אם לא נפריע, יוכל לקדם את תהליך ההבראה בכיוון הרצוי באמת ללא כל הזירוזים והאשליות.

 

כלל זה, שהבריאות או המחלה הם תהליכים, ושכל אדם הוא שותף פעיל או סביל בהכוון התהליכים, נכון גם במצבים בהם הכריזה הרפואה: "זה עניין של גיל" או "עם זה תצטרך להשלים". אנשים רבים לא השלימו עם נכותם וכך גברו עליה. אנשי "גיל הזהב" לעיתים יותר בריאים ויותר צעירים מאשר היו הם עצמם בנעוריהם או מאשר בני נעורים על פי תעודת הלידה. הימנעות מלקיחת תרופות הינה במקרים רבים כבר צעד בכיוון נכון. לפעמים קשה לוודא מה סיבך את המצב או היטה את התהליך לכיוון בלתי רצוי, מה טשטש את יכולת הגוף לגייס את כוחותיו לכיוון של ריפוי. אולי היתה זו התרופה או חומרי הלוואי המתלווים אליה, או עוצמתה המוגזמת של התרופה מבחינת המינון או מבחינת כוח הסבל של האדם.

 

הענפים הכלולים ברפואה הציבורית תרמו רבות לבריאות הציבור: החיסונים והדאגה להיגיינה של המזון-המים-האוויר הצילו חיים, וכנ"ל החוקים המסדירים שעות עבודה, חובות הורה לילוד, חובות מעסיק לאישה הרבה וליולדת ועוד ועוד הישגים מרשימים. אך לא השכלנו לדאוג למניעת זיהום אווירה על ידי תעשיית הסרטים ועל ידי התקשורת ההמונית. לא השכלנו לחנך ליחסי אנוש מתוקנים, ולא השכלנו להבטיח לכל אדם זכות לעבודה המכבדת את בעליה. והרי כל אלה הינם תנאי לבריאות. שומה עלינו לתת דעתנו גם על זה  ולא להשלים עם כלכלת אבטלה וכל שנלווה לאסון זה. אין להשלים עם יחסי אנוש של עלבון ואלימות תחת כיסוי של חופש דיבור או חופש ביטוי. עבודה, כבוד עצמי וכבוד הדדי הם מרכיבי בריאות בדיוק כמו חיסון או מניעת זיהום של אוויר ומים. הלא כן?

חלק מהישגי הרפואה יש לרשום לזכותם של אחרים: שיפור תנאי העבודה, חוקי עבודה לילד, לאישה, חוקי עזר עירוניים כמו חובה להקים גנים ציבוריים, שירותי ניקיון, שמירה על איכות המים, המזון, האוויר ועוד אלו הישגים סוציאליים ולאו דווקא רפואיים!!!

 

כשמעריכים את תרומת הרפואה "נטו", יש לבחון גם את מחירה הכספי וגם את מחירה החלופי: מה לא עשינו באותו כסף ובאותו זמן כשהחסרנו תשומת לב ציבורית ומדעית  ומה הוא הנזק עקב כך.

ברפואה האחרת, האלטרנטיבית=חלופית, הבלתי קובנציונלית, הדגש הוא בעצם על כבוד לאיכות החיים, כבוד לאדם בחייו וכבוד גם למוות. "מוטב להוסיף חיים לשים מאשר להוסיף שנים לחיים!". הרפואה האחרת נהיית קונבנציונלית בצבורים רבים. מה שאנו כאן יודעים עליה, הוא אולי רחוק מהעובדות ועובר אידיאליזציה. יודעים עליה שהיא הוליסטית, שהיא מתייחסת לפרט – שהוא תמיד ייחודי ולא נקודה סטטיסטית על עקומת גאוס. עצם העובדה שהם מתייחסים לאיש החולה ולא למחלה מחייבת לראות את האדם, הפרט, בהתייחסויות שונות.

 

יש להכיר את האדם: את גופו-נפשו-רוחו, את עברו-מצבו העכשווי-ציפיותיו מעצמו, את סביבתו המשמעותית: מקום העבודה, המשפחה, מקום המגורים, אקלים פיזי וחברתי.

רופא המשפחה מילא תפקיד זה בעב, ועתה מנסים לעלות את קרנו שוב.

כיצד יודע האדם שהוא חולה (בלי "גילוי מוקדם")?

 

הוא חש שינוי במבנים או בהתנהגות, שינוי לרעה. הוא מתלונן על קושי, על חריגה ממצבו הרגיל. הוא חש, ולא לפי בדיקות מעבדתיות – כי מצאו בכרטיס שבדם "רמה גבוהה של שומנים, של כולסטרול" בהשוואה לסטנדרט. נו אז מה??!!! אולי אצלי רמה גבוהה זוהי דווקא ערובה לפעילות מעולה, סופר תקינה? מתי לאחרונה הצמיד הרופא שלכם את אוזנו לגופכם ולא לטפסים?

בסין, למשל, האנשים משלמים לרופא כל עוד הם בריאים. חלו? – הם מפסיקים לשלם. אנו משלמים לרופא כל עוד אנו בריאים, ואחרי שחלינו אנו משלמים לרופא פרטי שירפא אותנו יותר טוב מאותו רופא לו שילמנו עד כה.

 

מה הן דרכי הטיפול ההוליסטיות:

 

לא תרופות כימיות שעלולות לערער עוד יותר את שיווי-המשקל העדין שאבד. שכן בריאות מתבטאת בשיווי-משקל עדין בין ארבעת הפנים של השלמות (מושגים שלי) ובתוכם.

 

מועדפים טיפולים שעשויים להחזיר את ההרמוניה או לחזק את מה שנחלש: מגע (מסאז'), תנועה (טאי-צ'י או תנועה טיכסית אחרת), שינוי בתזונה, שינו באורח החיים ("תעברו עם הילד לכמה ימים לכפר של הסבתא"), לימוד נשימה משופרת כי נשימה היא נשמה, הרבה הרפיה בטכניקות שונות המותאמות לפרט הייחודי, הרבה יחס אישי.

 

אם תרופות – הרי בכמויות עדינות ביותר (הומיאופתיה ביתית), בהן החומר הפעיל הוא כה מדולל עד כי פיסיקאי מדעי יאמר שדילול כזה אינו קיים. התרופות מיוצרות מן הצומח או מן החי, בהן מצוי החומר ה"פעיל" בתרכובת, המאזנת כמותית ואיכותית את מה שייקלט על ידי החולה המסוים ומה לא. החומר הפעיל מלווה חומרים ממתנים או מחזקים, מנטרלים או מפעילים – כפי שהחיים בטבע.

המטרה איננה להאריך את החיים בכל תנאי. לדעת האלטרנטיביים, מוטב להוסיף חיים לשנים מאשר להוסיף שנים לחיים (זו סיסמתם המוצהרת או סיסמתם של אלו המצטרפים אליהם). יש ניתוחים. עדין עדין. יש הרדמה. עדינה עדינה. עם מחטי שן או מחטי זהב או כסף וה"מורדם" די ער. לא מנתחים איש חצי מת חרף רצונו המפורש, עם סיסמה מזויפת של "קדושת החיים". לא ינתחו תינוק, ילד או אדם, שמלכתחילה ברור שכתוצאה מההתערבות הרפואית נידון לחיי עלבון. "חובה היפוקריטית" זו מתגלה לי כשקר מוסכם.

 

מותר למות. צריך להיערך לקראת המוות. המוות, לפי התפיסה המזרחית, הוא פרוזדור לחיים שאחרי המוות ואולי לגלגול הנשמה. על כן חייב המוות להיות גם כן מכובד. סתירה מדהימה עם מה שהתפיסה המזרחית מלמדת על בריאות, על החיים ועל הפרידה מהם. לא פחותה היא הסתירה במערב, המדברת על קדושת החיים, אך משלימה עם חוסר כבוד קיצוני בהחזקת זקנים, מוגבלים, רתוקים לחיי צמח. לפעמים למען רווחים.

 

מה יש באמתחתנו כנגד התפיסה של הרפואה הקונבנציונלית?

 

מתקשים אנו לקבל את המיונים השונים: אותם מיונים לפיהם המחלה היא באיבר או במערכת מסוימת, ברקמה זו או אחרת, שכן המחלה היא באדם השלם. איננו רוצים להשלים עם "מחלה כרונית" כי אנו מאמינים שאין להשלים עם מחלות, אלא יש לחפש ריפוי-מזור לכל בעיה ואיננו רוצים להשלים עם "גיל",, כהסבר למחלה, יען כי יודעים אנו שאותה תופעה מופיעה בכל גיל וגם לגיל יש תשובות בתרגיל. לא כדאי להשלים עם הטלת האחריות על חיידקים ועל חי-עבים, על וירוסים ועל שאר הזערורים, המיני-מיני. הם גוברים עלינו רק כשאנו נחלשים! ומדעו נחלשנו? וכך יש לנו הערות שונות על כל אחת מ-11 דרכי המיון.

 

ובכלל, ההתמכרות הזו לתיאור לטיני מפורט של המחלה גוזלת אנרגיה החשובה לחיפוש מוצא מהבעיה, מהמחלה. לפעמים אשר ממש לחוש איך הוקל לו לרופא שמצא את השם הלטיני, נתן דיאגנוזה החובקת בתוכה כבר את הפרוגנוזה (ניבוי של הצפוי), ו...זכה בזכות "להרים ידיים". האם תחומי עיסוק אחרים יכולים להסתפק בדיאגנוזה – בתיאור המצב ובהסברו? ניקח למשל, חקלאי, שיש לו ודאי המון הסברים ליבול ירוד: הקרקע בעייתית, המים מועטים, האקלים מזיק, המזיקים כל שכן, המחלות, הזן גרוע ועוד. את מי זה מעניין? רוצים יבול!!! אנו משלמים לרופא עור, הוא מנסה עלינו את הדיאגנוזה (שם לטיני), את כל סוגי הטיפולים – גם את אלו שיזיקו למערכת אחרת, או יזיקו בעוד זמן (ראו את פרשת הסרטן של מי שקיבלו הקנה נגד מחלת גזזת בצו רפואי, חרף התנגדות האימהות הפרימיטיביות!!). אנו משלמים לו גם כשהטיפול אינו עוזר, גם כשמזיק. פרנסתו אינה נשללת (כמו של אותו חקלאי שרק עסוק בהסברים ובסיבות).

 

מתקשים אנו להשלים עם דרכי ההתערבות הרפואית: לא צריך להשלים עם ריבוי התרופות: כי הן אלימות, משום שניתנות במינון שאינו אינדיבידואלי, כי מקורן הוא כימי, כי יש להן תמיד תופעות לוואי מיידיות או מושהות, כי מקורן הוא, לעתים, הורמונלי, ואז הן מתערבות במנגנונים ההורמונאליים העדינים שלנו, כי אינטרסים כספיים, ולאו דווקא הומניים, מכתיבים את ייצורן, את הפצתן ואת פרסומן. רק אנו, כל פרט ופרט, יוכל להתגונן, להגן על עצמו. לא ממעצמת ייצור התרופות תבוא לנו הישועה. קשה להשלים עם דרכי ההתערבות הניתוחים כפתרון "אלגנטי" מהיר (לכאבי גב, אבנים ב..., דלקת אוזן ועוד). מוטב לנסות קודם טכניקות חליפיות. נשים צריכות להתקומם כנגד ההתערבות הגניקולוגית הברוטאלית, הן בבדיקות, הן בהפריות, הן בניתוח שדיים ועוד. אנשים צריכים להתקומם כנגד ניתוחי עמוד שדרה, מפרקים או כל פתרון רפואי שמקורו הראשוני והעיקרי הוא במוח. יש לחפש כל דרך אלטרנטיבית כדי למנוע ניתוח של בעלי בריאות לקויה, ולא כל שכן של חולים תלותיים כמו תינוקות וזקנים. יש לכבד את זכותו של כל אדם למות בכבוד ללא ניתוח, אם זה רצונו. יש לכבד אנשים המקדישים את גופם למדע וללימוד ולשכלול טכניקות מרצונם.

 

אז איך אחרת? יש בהחלט דרכים: יש להשקיע משאבים ציבוריים כדי ללמד התנהגויות שימנעו את הצורך להשתמש בכימיקלים אלימים, בניתוחים אלימים ובטיפולים פולשניים אלימים. יש ללמד את בני האדם לחיות באופן של ייפגעו פוריות האישה והגבר, שלא יפקדו אותנו תהליכים ממאירים, שתישמר ההרמוניה גוף-נפש-רוח, שהחיידקים והווירוסים לא יוכלו לנו ולא יכריעו אותנו.

יש לחנך את הציבור להבין מהותם של תהליכים וללמדם להיות קשובים לגופם.

 

אותו תקציב המושקע במחקר ובפיתוח מכשור וחומרים "נגדנו", יש להשקיע בפיתוח דרכי חינוך ותנאים סביבתיים לשיפור הבריאות: בריאות הוליסטית, בריאות גוף-נפש-רוח, בריאות בהשתייכויות המשמעותיות בחיינו, בריאות של כל המערכות הבונות אותנו. יש לתכנן את בריאות הילודים כך שיוכלו לומר שעברם (ההריון, לידתם וגדילתם כתינוקות) הבטיח את ההווה שלהם, והבטיח שיוכלו לבנות ציפיות חיוביות מעצמם בעתיד.

 

מהי בריאות? היא אינה ההיפך ממחלה. בריאות זו יכולתנו להתמודד, לרצות, להתקדם, לפעול, לתפקד, לגבור, לחלות ולהבריא, להשתייך, להיות אנושיים. על פי קריטריון זה – אולי כולנו או רובנו, בריאים. אז לא כדאי לרוץ לרופא. על פי קריטריון זה – אולי לא כולנו בריאים, וזה רציני... אך ספק אם רופא יועיל. "איפה נתקע" כאן, מול מעצמות על כאלו, את ההיגיון הפשוט שלנו? לא קל כלל! אך ננסה בעזרת כמה כללים.

 

כל תופעה, ומכאן שגם כל מחלה, יכולה להיגרם על ידי מספר סיבות אפשריות. גם רופא קונבנציונלי חושך כך, אך מהר מאד, בשיטת האלימינציה, הוא מסלק את ה"לא רלוונטיות" כדי למצוא את הסיבה האחת, עליה יכריז מלחמת חורמה. לפעמים עוד ינסה להקדים אותה, כשיעשה משהו "לכל מקרה של יהיה": יתן אנטיביוטיקה, יחלק אהיסטונים, יתן גלולות למניעת הריון, או יכרות שקדים – "לכל מקרה שלא יהיה".

 

אנו חושבים שיש להישאר עם העיקרון שלכל מחלה יש לא רק סיבה אחת אלא כמה סיבות אפשריות רבות, ואולי כדאי לתכנן ולפרוס את הטיפול בו זמנית באחדות מהן. טיפול איננו בהכרח מתן תרופת. טיפול, בעינינו, הוא כל צורת ההתייחסות: שיחה, ייעוץ, מגע יד, התבוננות בסביבת האיש החולה והצעה מרומזת לשינויים אפשריים, הסברת המצב כפי שהוא נראה לבעל הסמכות. לסמכות כשלעצמה יש כוח מרפא. אם הסמכות הנ"ל גם נותנת יחס של כבוד – לילד, לצעיר, לבוגר, לחלש, לסיטואציה אליה נקלע הפונה, ולא רק כבוד למדע הרפואה שעליו אין עוררין – אז נעשה צעד לכיוון הנכון.

 

לדוגמא:L היחס אל מחלות קלות עם חום, אודם בגרון, אולי כאבי גרון, כאבי בטן, חולשה, מה שקוראים אצלנו "מרגיש לא טוב, משהו וירלי, חצי העיר עוברת זאת", האומנם כה פשוט ונכון להעמיס את כל האחריות על הווירוס, על הווירוסצ'יק הבלתי נראה? ועוד להוסיף אנטיביוטיקה "לכל מקרה, כדי שלא יתווספו גורמי מחלה נוספים"? אולי הוספנו במו ידינו גורמי החלשה נוספים? ואולי החמצנו הזדמנות טובה לעורר מודעות לסיבות אחרי שפרשנו מניפה של 10 סיבות אפשריות, בחרנו מתוכה, יחד עם החולה, מה שנראה לו הכי קרוב לאמת שלו. למשל, אותה מחלה מצויה בתיאורנו קודם, "שיש לכל העיר או הקיבוץ" נגרמה אולי, על ידי שהייה בבריכה זמן רב מדי, עד כי טמפרטורת הגוף ירדה מאוד, ואולי איננו אוכלים כפי שנחוץ או לא שותים דיינו, או שהמזגן עובד יותר מדי,  או שהסתכסכנו עם עצמנו או עם אחרים ועצוב מאוד בלד, או שהחדר אינו מאוורר בגלל המיזוג או החימום, או שצפוף לנו – מבחינת המקום או ההתחייבויות או העומס-יתר הנובע מסיבות אחרות, שאינן לגמרי נהירות לנו?...

 

אנו מחפשים את הגורמים המורידים את תנגודת הגוף עד כי גברו עלינו החיידקים או הווירוסים או פרצו החוצה תהליכים שליליים, אשר עד כה היו תחת הבקרה החיובית של הגוף. שקלא וטריא כזה אפשרי רק אם משתפים בו את החולה, כי הרי המטרה היא להגיע אל מנגנוני הריפוי העצמי – לא רק להפחית את כמות הווירוסים או להרוג את החיידקים, למרות שגם מלחמות כאלו מתנהלות ואכן מצילות חיים.

 

השלב הבא הוא פריסת המניפה של התוצאות האפשריות לאותה מחלה או בעיה. והרי כולנו יודעים, באופן אינטואיטיבי, שכל מחלה גם מחלישה ומכאיבה, אך גם יש לה איזשהו רווח נלווה: הפחתת המחויבויות, יותר תשומת לב מאחרים, היחלשות נוספת עקב השכיבה והתרופות, דחיית קשיים מסויימים (וגם כמה הנאות...). כשכל המניפה הזו של סיבות אפשריות ושל תוצאות אפשריות פרושה לפני החולה או, מוטב לאמר, לפני האדם שכרגע אינו בריא אך עקרונית מעדיף את הגישה של "כיף להיות בריא", הוא עצמו אכן יתגייס לחיפוש הדרכים להחלים.

 

מתייחסים לכל ארבעת הפנים של השלמות ואיך אלו מעורבים/משתקפים בבעיה, במחלה, הם הם תרמו למצב.

 

יש לבדוק בעזרת איזה מההתנהגויות או בעזרת איזו מהמערכות ניתן לחזק את הבריאות. כפי שיש לכל אדם מערכת הנוטה לתפקד כ"נתיך" שניתן ראשון כשיש עומס יתר, כן יש לכל איש מערכת או מערכות בעזרתן נוחה לו להשתקם. יש מי שנעזר בתזונה ובמערכת העיכול, יש מי שנעזר במערכת העצבים על תפקידיה המגוונים (שינה, עירנות, רגשות, חשיבה, תכנון תנועה) כדי להבריא, ואחר נעזר במערכת התנועה, שהיא המערכת היחידה המגיבה תגובות רצוניות.

 

לחלות, כמו להירפא, הרי זה תהליך. עתה יש להבין את אופיים של התהליכים. בכל תהליך מרכיב הזמן הוא מאוד חשוב. כפי שיש רפואה "בעזרת השם" כן ישנו פקטור הקרוי "הזמן ירפא". אלא שהזמן זקוק לעזרתו של מי שצריך ורוצה להירפא. הרעיון ש"כיף להיות בריא" וש"בריאות בכל בכיף" אפשרי, הוא כמו חוט שידרה בלתי נראה לעין, לא מוחשי באופן אחר, אך טבוע בנו עמוק וטעון חיזוק על ידי הוספת משמעויות, תכנים וציפיות מעצמנו.

 

גוף-נפש-רוח, שייכויות, עבר-הווה-ציפיות, תקינות כל המערכות הבונות אותנו – שלמויות אלו הן הקרקע עליה צומחים הנתונים לבריאות או, חלילה, למחלה. בל נגזימה – מחלה איננה מצב נוראי, ובכל זאת הרבה יותר כיף להיות בריא ולתפקד.

 

מרכיב מאוד חשוב הוא שיתופו של הפונה, החולה, בכל שלבי הניסיון להבין את מחלתו ולגבש דרכים ותחזית להבראתו. ומה נעשה אם החולה הוא חסר אונים: תינוק וילד ש"לא מבין", או איש מאוד מאוד חולה ובאפיסת כוחות? נדמה לנו שתינוק אינו מבין. הוא מבין גם מבין! מבין את שפת הגוף, את צלילי הקול, את מגע היד. דאגה לסביבתו הפיזית והטרנסנדנטלית, זאת אומרת לסביבה שהיא אווירה – אווירה בין הוריו, אווירה בין הקרובים לו – היא אכן דאגה לבריאות גנר שלו וגם לשאר הפנים.

 

גם איש חסר הכרה או אדם חולה מאוד חש! חש גירויים מבחוץ וגם גירויים מבפנים. רגשותיו אינם מסתלקים עם כוחותיו שאזלו, לעתים הם אפילו מתעצמים. על כן כל כך חשוב לזכור שיש לדבר אל החולה ולא על החולה.

 

החולה איננו חפץ. הוא אדם ורוצה שידברו אליו!

 

האומנם יש דרכים לחזק כוחות מבפנים, שיעזרו להתמודד עם מצבי מחלה? יש אין סוף דרכים: לפעמים הוספת מינרלים או ויטמינים (תמיד מוטב שיהיו ממקור טבעי) או הוספת מזונות המכילים אותם בשפע (ירק, פרי, כבד, מרק עוף וכו') עושה גדולות. לפעמים שינוי מקום ושינוי אווירה (טיול לחוץ לארץ, יום כיף) משנים, לפעמים שעת ריקוד או טיפוס על הר מחזקים את מי שחש "עייף ורצוץ" קודם לכן. הצלחה, מחמאה, עידוד, מטרה, משמעות למעשינו, מחויבות – כל אלו מחזקים כוחות לעמוד מול הרבה וירוסים.

 

האם כל שנאמר פה בא לטעון שאנו נגד תרופות? ככל האפשר, אנו באמת נגד תרופות. אך כשכבר אי אפשר בלעדיהן, הרי כל שאמרנו יתן לתרופות יתר עוצמה לתקן את שהתקלקל או את שקלקלנו בבריאותנו.  מדוע אנו נגד תרופות? יען כי אין אף תרופה בעולם שאין לה תופעות לוואי מזיקות, מיידיות או מצטברות, ומשום שהתלות הרבה בתרופות פוטרת אותנו מלחשוב על הבריאות באופן קונסטרוקטיבי ואחראי.

 

והרי נימוק נוסף לספקותינו לגבי מתן תרופות בקלות כזו: האם חשבתם פעם איך "יודעת התרופה לאן להגיע"? נאמר שקיבלנו תרופה נגד נזלת, שתייבש את הרקמה הדולפת, את רקמת הציפוי באף – אולי אותה תרופה, שאנו נוטלים בשתייה, תייבש רירית באזורים אחרים (נניח בפה או בנרתיק)? או במקרה של שיעול והיצרות כלי הנשימה, נאמר שנטלנו תרופה להרפיית השרירים החלקים של מערכת הנשימה – ואולי פעלה התרופה על שרירים חלקים אך לאו דווקא במקום הנחוץ לנו? ונאמר שקיבלנו תרופת הרגעה על פי מינון המותאם לנו אישית   (לפי גיל, משקל, מין) – אולי יש כבר בדמנו שאריות מאותה תרופה שנטלנו אתמול, ועתה נהיה "רגועים מדי"?

 

מורכב ומסובך להאמין שנמצאה באמת התרופה המתאימה ביותר לאיש המסוים במצב המסוים של מחלתו הספציפיים. גופנו דווקא כן ימצא מינון מדויק זה, שלא הרוקחים ולא הרופאים מבחוץ ימצאוהו. עובדה היא, שתרופות "תמימות" מוסכמות, נעלמות מהמדפים לאחר שגרמו נזקים, וזאת מטעם שלטונות הרפואה והרוקחות ומטעם סמכותם!

 

כמו בגורמי החלה, שתמיד הם רבים, כך גם במרכיבי החומר המרפא יש בטבע שיתוף פעולה מסוגים שונים: יש שחומרים שונים מחזקים זה את זה או ממתנים זה את זה או מנטרלים זה את זה. על כן יש עדיפות כה רבה לחומרי ריפוי מהטבע, ובה בשעה יש אלימות כה רבה בחומרי התרופות הסינתטיות...

 

לדעתנו יש למעט בתרופות מכל סוג, ככל האפשר, ו"קצת ללכת חזרה", ולבדוק איך נוכל להימנע מהיחלשות, מאובדן התנגודת וגם ...מתרופות.

 

רוב האנשים בחינוך נכון לבריאות, רוצים להיות בריאים... הגוף נוטה לתקן בעצמו את הטעויות ואת הכישלונות שלו עצמו. זוהי אמת עמוקה ומגמה הטבועה בנו, באדם. יש לחזק מגמה זו, להזין אותה, לתמוך בה ולא לתת לטעויות הרסניות להתחזק.

 

לא מעטים המכשולים בדרך זו אל הבריאות ואל מיגור המחלות.

 

הראשון שבהם הוא הבורות וגם טיפוח הבורות. בורות אין פירושה ההיפך ממלומדות. בורות בנושא האדם היא נטילת זכותו להתייחס אל עצמו באופן אינטואיטיבי. שום רופא לא יודע על גנרי (גופי-נפשי-רוחי) יותר ממני. לו לימדו אותנו מושגי יסוד באופן קליט ועם דגש חיובי, לו לימדו אותנו על בריאות ולא על מחלות, לו לימדו אותנו להתייחס אל עצמנו  בהקשבה, בתשומת לב ובאחריות עצמית, לו רק לימדו אותנו ללמוד מניסיון החיים. החיים מחכימים. מאז שאנו פרוצים להשפעות חסרות הביקורת של מומחים ושל תקשורת המונית ששוטפות את מוחנו, איבדנו את כלי השיפוט הבסיסיים שלנו לבריאותנו: איבדנו את החשיבה האינטואיטיבית של מה נכון וטוב עבורנו.

 

בורות היא להוביל את הגוף אל רופא כדי שזה "יתקן אותי ויחזיר אותי משופצת ומתוקנת". בורות היא לקחת תרופות שהועילו לשכנתי. בורות היא לקחת משככי כאבים בכל עת שמשהו כואב או עלול לכאוב. בורות היא להכניס לגוף, ללא בקרה חכמה, כל מיני מאכלים, משקאות, אוויר מזוהם של עיר עשנה, סמים ואשליות. בורות היא להישאר בור דווקא בנושא הקרוב ביותר לאדם – האדם עצמו – ולהתעניין בתחומי התמחות במקום זאת. בורות היא להטיל את האחריות לבריאותי על מישהו אחר, על משהו אחר (מזג-אוויר, וירוסים).

 

המכשול השני בדרכנו לבריאות היא הסמכות החיצונית. מישהו שתמיד יודע יותר טוב ממני: מאמר בעיתון, מחקר מדעי, רופא מומחה, סטטיסטיקה, "אבל כולם" תוקפנו (כולם מעשנים, כולם משתזפים, כולם מצטבעים, כולם מבלים בלילה, כולם אוכלים גלידה). סמכות חיצונית נבנית במצב של ויתור על הזכות האלמנטארית לחשיבה אינטואיטיבית עצמאית ושל העדר מוקד בקרה פנימי.

המכשול השלישי בדרכנו לבריאות היא הביוטופ שאנו מעצבים במו ידינו. סוף סוף איש אינו חי על קרחון, כולנו שייכים לסביבה רבת מרכיבים. זיהום אוויר וזיהום אווירה משפיעים רבות על בריאותנו, ולפעמים המפלט מהם קשה או בלתי אפשרי. יש היבט ציבורי לבריאות ולמניעת מחלה. חייבת להיות גם אחריות ציבורית-ממלכתית שלא לזהם אוויר ולא לזהם אווירה. כולנו תלויים בהם ואין להם תחליף.

 

לסיכום יש לנו 12 כללים להשקיף על בריאות-מחלה:

 

לכל מחלה סיבות אפשריות רבות, ולא סיבה אחת בלבד. אלו נעוצות בליקוי כלשהו בפן כלשהו מארבעת הפנים של השלמות.

 

לכל מחלה יש גם תוצאות רבות אפשריות, וגם כאן יש משמעות לארבעת הפנים.

 

החולה הוא שותף מלא בשיקול הדעת, הן לסיבות המחלה והן לתוצאותיה. החולה אינו אובייקט, הוא שותף לדיאגנוזה, לפרוגנוזה ולכל התהליך.

 

החולה הינו שותף מלא גם להתייעצות על דרכי הפסקת המחלה – הריפוי.

 

יש לדבר אל החולה ולא על החולה. זה נכון גם אם החולה הוא ילד או חולה אנוש. מובן שיש לעשות זאת ברגישות ובתבונה. למטפל ולמרפא יתרונות במובן זה.

 

כדאי להבין מה מוריד את התנגודת, הן הפרטית והן הכללית יותר.

 

כדאי להבין מה מחזק את התנגודת הפרטית והכללית, מה מגייס כוחות מבפנים.

 

כדאי גם כדאי לשקול מחדש את עמדותינו לגבי התרופות הקונבנציונליות, ובעיקר לגבי משככי כאבים למיניהם.

 

יש לטפח מוקד בקרה פנימי (נטילת אחריות, לקיחת אחריות על עצמנו). יש לבדוק מחדש את מוקדי הבקרה החיצוניים של נו, הן את מוקדי הבקרה המאשימים (הטלת האחריות על מישהו – מי שהם) והן את מוקדי הבקרה הפטליסטים (הטלת האחריות על משהו, כמו הגורל או הווירוס או החיידק או מזג האויר), כדי לחזור ולאמץ לעצמנו את מוקד הבקרה הפנימי.

 

חוכמת הגוף, שאיפתו להיות בריא ויכולתו לתקן את מחדליו, את טעויותיו ואת כישלונותיו מעוגנים במבנים ובאנושיות שלנו. כדאי לעשות היכרות אינטימית עם חוכמת הגו.

 

גם מחלות תורשתיות ניתן לצמצם למינימום: על ידי ייעוץ נישואין, על ידי זיהויין המוקדם בראשית ההריון. מחלות מולדות צריך להפחית על ידי שיפור המודעות להריון ולתהליך הלידה.

למחלות נפש ורוח יש מזור בעזרת הגוף – גנר, כפי שיש מזור למחלות "גוף" בעזרת הנפש והרוח.

 

ויש גם מכשולים בדרכנו זו:

 

בורותינו.

 

סמכויות חיצוניות חזקות ושלילת זכותינו לחוכמה משלנו, אינטואיטיבית וגם נלמדת (מן החיים ומן הספרים).

 

זיהומים סביבתיים (אוויר ואווירה), שאנו הננו חלק מהותי של סביבה זו, כיצרנים וכצרכנים.

 

ואולי יש מכשולים נוספים. עד שנסיר אותם, אולי נשקיע בחיזוק מנגנוני הבריאות של הגוף = גנר, בשיפור המודעות, באחריות ובעיקר בחיזוק החשיבה בכיוון ש"כיף להיות בריא", "בריאות בכיף בכל".

 

 כניסה לחוש הראייה

 

 

לקביעת תור לבדיקה,

השאירו פרטיכם וניצור עמכם קשר תוך שני ימי עבודה.

במקרים דחופים יש להתקשר ישירות למרפאה.