שמחה ודיצה וגיל... לכל גיל וגיל

הפעם נתחיל מהשיבה, מהזיקנה, מהגיל השלישי, מגיל הזהב, מהקשישים, מהישישים והישישות, מהמבוגרים והמבוגרות, מהסבים והסבתות, מהזקנים מהזקנות, ואולי יש עוד כינויים שלא עליתי עליהם.

 

תוך חיפש הכינוי החביב עלי מבין אלו הרשומים לעיל גיליתי, שלכל הכינויים יש טעם לוואי עגום. אפילו מצב יפיפה כמו סבאות וסבתאות איבד את טעמו. וכל זה למה? בעיקר כי דלדל עד מאוד את תיאור האדם: הן אפילו סבא וסבתא הם, מלבד התואר הזה, עוד המוני דברים – למשל הם גם אבא ואמא; תואר זה אמנם כלול במילה סבא – ס(אבא) – אך אינו כלול במילה ס(אמא);  ולסבא וסבתא יש גם שם, ושמם הוא עולם ומלואו.

 

לא, אין אלו לבטי סרק, אלא תהיות המשקפות את העובדה, שתרבויות הסוגדות לנעורים נוטות לטשטש את העושר הטמון בגילים אחרים, נוטות להראות בעיקר את הבעייתי בהם. כאילו לגיל הנעורים אין בעיות; כאילו הוספת השנים היא רק אובדן חן.

 

ככל דבר בעל תפוצה רבה כל כך, כמו הדעות החדשות והדעות הקדומות על משמעות הגילים, גם כאן יש לחפש את הכסף ואת האינטרסים. כסף רב עומד מאחורי תרבות הנוער, אופנת הנוער, סגידה לאלילי הנוער, ביטול ערכם של מי שאינו נמנה על הנוער. אינטרסים לא לגמרי טהורים עומדים גם מאחורי מרידות הנעורים. בקיצור, מישהו, או מי שהם, מנצלים לטובתם הפיננסית, או לטובת תאוות הבצע והשלטון שלהם, עובדות חיים, שבעצם יש בהם, כמו בחיים בכלל, גם טוב וגם רע.

 

כפי שקיימת ספרות מדעית וסמי-מדעית ו"מדעית" (במרכאות כפולות) על נחיתות גזעים מסוימים לעומת גזעים אחרים, על נחיתות הנשים לעומת הגברים כנתון שאין עליו עוררין, כך קיימת גם ספרות מדעית ו"מדעית" (שוב במרכאות כפולות) שטוענת לנחיתות המבוגר כנתון שאין עליו עוררין, נתון "מדעי-אובייקטיבי". ספרות זאת מביאה כמה דוגמאות: האדם נולד עם מספר מקסימלי של תאי עצב, והחל מגיל מסויים הולכים תאים אלו ופוחתים, הולכים ומתנוונים. משמעות תהליך זה הינה ירידה בכושר השכלי "סניליות". והוכחה אחרת: עם השנים עוברים תהליך הסתיידות: של כלי הדם, של המפרקים, של המוח – עובדה שהיא פאקט!

 

הרפואה הקונבנציונלית עוד מחזקת טיעונים אלו: באים להתלונן על מיפרק כתף שכואב, והתשובה היא: "מה לעשות אדוני, זה הגיל"; כאילו כתף שמאל, זו שאינה כואבת, היא צעירה בהרבה. כנתון עובדתי מסתמכים על כך שהשמיעה נחלשת, השרירים נחלשים, העצמות נחלשות, השכל נחלש ו"אין מה לעשות, זה הגיל".

 

בקיצור, כשאנו באים להבהיר דעתנו בנושא "גיל לכל גיל", אנו כבר נופלים על כמה בעיות שהן מחוץ לתחום שלנו: בעיה של אינטרסים כלכליים, בעיה של משפט קדום רפואי וגם בעיה של מינוח-סמנטיקה, שלכאורה היא קלת ערך, אך אצל עם שנתן לעולם את ספר הספרים יש למילים שלטון משלהן. כל תופעה מן החיים כדאי לנסות להבין בשבע רמות הארגון המדעי: רמה של אוכלוסייה, ברמת הפרט הייחודי, ברמת האיברים, ברמת המערכות, ברמת הרקמות, ברמת התא וברמה של החומרים-הרמה המולקולרית. כך ננסה להבין ולהבהיר גם את נושא הגיל המתקדם ואת שמחותיו.

 

1. הבנת הגיל השלישי ברמה של אוכלוסייה

מי ומי נחשבים או שייכים לגיל זה, לגיל השיבה, הזיקנה  וכו'? ומה משותף לאוכלוסייה זו?

 

נראה לי, שקביעת הגיל במספרים תהיה בעיה: יש אנשים צעירים המתנהגים כאילו הם מאוד מבוגרים. יש מבוגרים החיים כאילו הם מאוד צעירים. החוק קבע את גיל ה-60 או ה-65, הפריד בין גבר לאשה, עם כוונות טובות ולא בהכרח עם תוצאות רצויות. אנו ניאחז בגיל זה, כי אפילו חכם גדול כדיוגנס ביקש רק נקודה להיאחז בה כדי להפוך את העולם. ומטרותינו צנועות בהרבה.

 

גילאי 65 – האמנם זו מקשה אחת מבחינת הכושר השכלי, הפעילות, כושר היוזמות החדשות, הצימאון לדעת, ללמוד ולהתחדש בכל מובן שהוא: להתחדש בהתנהגות, בידע בעיסוק? לא בהכרח. יש בני 65 הנראים – על פי עור פניהם, על פי היציבה שלהם, ועל פי כוחם לנוע ולהרים – כבני 45 או 55. ויש גם להיפך: בני 25 ונראים כמו...

 

האם בכל תרבות, בכל עם, בכל דור, בכל תקופה היסטורית חיו בני ה-65 באותו המעמד? הן ידוע לנו, שבני 65 ומעלה נחשבו בעם ישראל כחכמים, כמנוסים, כזכאים לכבוד בגלל השנים שעל כתפיהם.

 

מעניין, שגם היום מורכבת מנהיגות העולם, מנהיגות המעצמות הגדולות, המנהיגות הפוליטית והכלכלית, שאנשים ש"מגרדים" את ה-65 מלמעלה או מלמטה... מעניין עוד יותר, כשהם פעילים – הזיקנה שלהם לא מכבידה. זה הסוד! פעילות היא סוד הבריאות והפעילות...

 

יש תרבויות ועמים שם רק מעט מאוד אנשים הגיעו לגיל "מופלג" זה (בהודו, למשל). לעומתם יש עמים, שבני ה-65 הם כשרים לכל עבודה קשה – העמים הסלביים מצטיינים בגיל מופלג, ולא רק הם. לפני 100 שנה עוד לפני שהונהג שיפור מופלג בתנאי החיים במובן של תזונה, של דיור, של לבוש, של טיב הים והאוויר, של חוקי העבודה – רק מעטים הגיעו לגיל זה. כיום מגיעים רבים לגיל זה, והוא אינו נחשב מופלג כמעט באף ארץ. מה שהיה פעם הישג סוציאלי – חובת הפנסיה או סיום חובת העבודה בגיל זה – הוא היום הכבדה לרבים. אולי הגיע זמן לעשות שוב "חושבים" מקיף, ולשכלל את בעיית תעסוקה בכלל, גם לצעירים וגם למבוגרים, מהנימוק המעניין אותנו כאן – הנימוק הבריאותי.

 

במדינות בהן גדול מספר האנשים שעברו את גיל ה-65 ומספרם של הצעירים הינו נמוך יחסית בגלל הגבלות הילודה, כמו ארצות הברית, מתגלה פתאום, שהמבוגרים מתאימים למקצועות שנחשבו פעם מקצועות של צעירים: על מסכי הטלוויזיה מופיעים שדרים בוגרים; הם אטרקטיביים, הם משכנעים, הם שייכים לשם ונראים לא פחות טוב ואולי יותר טוב מהצעירים. גם רקדנים, שחקנים ואנשי בידור שוב אינם בעיקר צעירים. גם מי שעוסק במכירות, הן בחנויות, הן כסוכנים והן, שוב, על המרקע, הם בני כל הגילים, כולל מעל ל-65, בני 65 הופכים להיות קבוצת לחץ פוליטית, רבותי, עם אינטרסים, עם דרישות, עם זכויות ועם חובות. הפלא ופלא, הם אינם רק חולים או מתחלים או ציבור של תלויים. זה תלוי בהם, עד כמה הם כקבוצה תלויים באחרים. סוף סוף, זו הקבוצה שצברה לא רק שנים וזכויות, אלא גם חוכמה, ניסיון, עמדות ולמה לא תשתמש בהם גם לטובתה היא.

 

רק המבוגרים, אלו שמעל לגיל 65, יוכלו לשנות את התדמית שלהם כציבור. הם, בעזרת כל אלו ששואפים בכל כוחם להגיע לגיל 65 ולעבור אותו בעשרים שנים נוספות, לכל הפחות.

 

אם נכונה העובדה, שכ-30% מתקציב הבריאות מופנים להבטחת בריאותו של ציבור זה, הרי שכדאי לתכנן למה להוציא את הכסף ולא להוציאו באופן סטיכי.

 

אם, אכן, לחכות בפרוזדורי קופת חולים זה גם בילוי – אולי כדאי שנבטיח בילוי אחר?  ציבור זה זקוק לרפואה אלטרנטיבית, לרפואה עם מינימום תרופות ועם תחליפים חכמים לתרופות: תנועה והפעלת תנועה, מזון מגוון, צמחוני, הרבה שתייה, עיסוקים מפרים, בימה לדבר כפעילות חברתית וגם פעילות תנועתית ופעילות לשיפור הזיכרון. רפלקסולוגיה, מסז'ים, אמבטיות מים מכל סוג, הידרותרפיה, תרפיה בעזרת גלי חום, גלי חשמל, בעזרת צחוק! כל אלו יוסיפו בריאות, הרבה יותר מאשר יוסיפו טיפולים תרופתיים עודפים...

 

מי שאמור לתכנן תקציבי בריאות לשכבת גיל זו, רצוי שייעזר בסיסמה מאוד חשובה: להוסיף חיים לשנים ולא שנים לחיים.

 

מי שמתכנן תקציבי בריאות לאוכלוסייה שמעל לגיל 65, צריך להיות מצפוני כדי לבדוק כמה כסף, מכשור, תרופות וימי אשפוז מושקעים בהארכת חיים שאינם חיים. פעמים רבות זהו ניסוי על אנשים חיים, מה שאסור באיסור מוחלט, ניסוי ללא קבלת רשות מהאיש הזקן חסר האונים, תחת כיסוי אלגנטי של "רחמים, שבועת היפוקרטס וחוסר זכות להתערב במעשי הקדוש ברוך הוא, לאפשר למות". בציבור זה יש להחדיר ציפיות מעצמו בעתיד, בין אם זה בעתיד קרבו ובין אם בעתיד הרחוק יותר: מי שמצפים לטיול מהנה, לנסיעה, לקבלת תפקיד על פי כוחות מצויים, מי שמצפה למתנה, לביקור משמח, מי שמוצא עיסוק למען המחר, מוצא גם מקור כוח. יש להבטיח לפחות מינימום משאבים לקיים זקנה של כבוד.

 

זקנה של כבוד כוללת עשייה, כוללת תפקידים, כוללת יכולת לתת לאחרים כדי לקבל מאחרים. קצבה צריכה להיות מכובדת, ואז נחסוך מתקציבי הבריאות. ייתכן וציבור העסוקים מסביב לבריאותם של האנשים מעל גיל 65 יפסיד מכך. בסופו של דבר, זה הרי לטובתו. זקנה של כבוד כוללת, לדעתי, גם את הזכות להחליט על גורלי שלי, להחליט מתי שוב אין בכוחי להמשיך לחיות, ואת הזכות לבקש עזרה על מנת לסיים את החיים בצורה מכובדת!!!

 

2. הבנת הגיל השלישי ברמת של הפרט הייחודי

זו הרמה החשובה ביותר להבנת גיל זה. היא מחייבת לראות כל איש באופן אינדיבידואלי, ללא סטריאוטיפיזציה, ללא היגדים מכשילים כמו "בגילך...". ניקח שני שמות דומים ושונים באקראי: חנה וחיה, גד ודן.

 

חנה ממשיכה את כל שעשתה לפני גיל 65 גם אחרי גיל זה, והיא כבר בת 75: מקיימת את משק ביתה, מארחת ומתארחת, ממלאה כל מיני תפקידים במשפחה אך לא פחות מכך בקהילה, עובדת קצת להוספת הכנסות לפנסיה שהיא זעומה, וגם עוברת, בעוונותינו, כירסום מטעם המדינאים "נבחרי העם". בשעות הפנאי היא מאוד עסוקה: לומדת בשלוחת החוץ של האוניברסיטה ומאוד מעניין לה, משתתפת בחוגי מלאכה, בחוגי הרקדה ובחוגי התעמלות, מתנדבת לעזור למבוגר במצוקה, בשעות הבוקר המוקדמות יוצאת אל הים. תוכנית מלאה ומגוונת. כשמציק לה משהו "בריאותי", והרי בכל גיל מציק משהו פה ומשהו שם, פונה או אל ספרים או אל יועצי חינם במועדונים או אל רופא – בעיקר כדי לשקול את ממצאיו. עקרונית היא ממעטת לקחת תרופות, שומרת על כמה כללים שאימצה לעצמה ונהנית מכל שעה של פעילות הכוללת גם שינה. מה יש, שינה אינה פעילות? התחדשות הכוחות זה דבר הבא מאליו? זו עבודה קשה!

 

חיה יצאה לגמלאות וזה השפיע עליה קשות. לקח לה זמן רב למצוא עניין בנושאים אחרים פרט לעבודה, לה היתה מכורה. מצב הבריאות התדרדר, שפע התרופות עוד הוסיפו הכבדות ממקור לא מזוהה. שעות שבילתה בתור לקופת חולים הפגישו אותה בעיקר עם אנשים חולים, והעולם כולו נראה חולה. היא לא מצאה מסגרת או פנאי, חשק או אומץ לב להשתלב בפעילויות של אחרים, בשכבות חברתיות אחרות, עם גילאים אחרים, בנושאי עניין אחרים. עולמה הפך צר יותר ויותר. בבקרים לא היה לה למען מה לקום. היא המשיכה לשכב, ופתאום חשה כאבים בכל מיני מקומות שקודם לא היתה מודעת להם. השכנים והחברים לספסל בקופת חולים הלבישו עליה מחלות שלהם. זו דרכה של ההזדהות. תסריט מוכר? דמיוני לגמרי? משהו באמצע.

 

דן עבר הכנה לגימלאות מטעם מקום העבודה (כור). קנה לעצמו השקפה על חשיבות ההרגל להשכים קום ולעשות משהו למען בריאותך: לרוץ, לשחות, להתעמל עם קבוצת הגימלאים שלו. מצא תעסוקה סביב נושא המשפחה, משק הבית, עזרה לאחרים. גילה תחביבים אפשריים, להנאתו וגם להנאת אלו הנהנים מפרי עבודתו. חיפש ומצא עבודה חלקית ומפגש עם עיסוק אחר, עם אנשים אחרים, הכניס רעננות לחיים שלו וגם של זוגתו. בערבים מבלים. פעם לא היה זמן או לא היה כוח לבלות. למחרת הרי היה צריך להשכים קום לעבודה. אבל עכשיו אפשר לבלות, כי גם אם ישכים קום להתעמל, הרי בצהריים יש זמן לשינה קצרה או להתרעננות אחרת.

 

האם הוא סובל מבעיות, מכאבים, ממחלות? למה לא, פה ושם, לומדים גם להתגבר או להבריא יותר מהר, בתנאי שיש למען מה ולמען מי.

 

גד הוא טיפוס פסימי. ממש נהנה להזכיר לעצמו (וגם לאחרים) את כל צרות העולם, העם, הארץ, השכונה המשפחה. זו הנאה וספורט ותחביב. עם כל ציון עובדה עגומה, עובדתית, פניו נפולים יותר, כתפיו שחוחות, המרה מציפה אותו, אין מוצא, אין טעם, אין ברירה, אין כוח. לא רק הוא נהנה להתלונן, גם אחרים זוכים לנתח זה של ראיית העולם העגום: "זה לא מה שהיה, זה לא מה שחשבנו שצריך להיות, לא בשביל זה לחמנו, איזה נוער זה בימינו – סתם ח..א, כולם יורדים מן הארץ, אז מה יהיה איתנו?" זה המעט מן המעט מהרפרטואר הקבוע, המוריד לו את המורל וגם לאחרים. זקן נרגן. הרי ידוע שהזקנים הם נרגנים, לא כן? כך נקבעת "עובדה" ונסמכת על דוגמאות מהזקנים. ביתו מגירותיו מלאים תרופות. מזמן שכח מה למה ומה נגד מה. מבולבל, ולך תדע כמה מן הבלבול בא לו מן התרופות. ומי יכול להתמצא בהן, הן כתוב עליהם משהו בכתב הירוגליפי, או שלא כתוב כלל, רק שמו.

 

האם מוסדות הרפואה חוקקו חוק בל יעבור, שלא תינתן תרופה לאדם אלא אחרי שווידאו שהאיש אכן הבין בהחלט את כל ההוראות הקשורות בלקיחת התרופה: כמה, מתי, לשם מה, עד מתי, עם מה אסור ועם מה מותר ועוד הוראות ברורות?

 

כל אלה המכריזים השכם והערב, שתקציבי המדינה לבריאות יקרים להם, כל אלה שהחולה ובריאותו יקרים להם, האם נותנים את דעתם על ה"זוטות, שהזכרנו כאן?

 

תיארנו ארבע דמויות. אנשים שונים זה מזה, כל איש וסיפורו. רק מעט מאוד מהמצוי בנו הינו פועל יוצא מהשנים. הרוב הוא פועל, יוצא ממה שעשינו עם השנים. מעט גם ממה שהגורל זימן לנו. חיים בקרבנו אנשים רבים שעברו זוועות מלחמה או מלחמות. אפילו מה שהם שכחו, גופם לא שכח אלא זוכר; וגם מזכיר מדי פעם את מה שמשתדלים לשכוח ומצליחים לשכוח. גם אנשים אלו מוטב להם ללמוד לראות את כל השדה, את כל המאזן: את הסבל הרב שעברו ואת ההישגים הרבים למענם גייסו כוחות ועל כן זכו בהם, יצרו אותם.

 

צרתנו היא שהפסיכולוגים, שהרופאים, שהאקדמאים למיניהם, שהעיתונאים – כולם אוהבים להבליט את הסבל ולא את מה שנעשה חרף הסבל, בגללו, למרות כוחו המחליש. שימוש בסבל כמנוף. הרבה מאוד ממה שנבנה בארץ שלנו הינו תוצאה מהכוח שגוייס למרות הסבל, בגללו, כתשובה מקורית לסבל.

 

כשאנו מדברים על הפרט הייחודי, כוונתנו לא רק לכך שאין אדם זהה לשני וכל איש מיוחד לעצמו. כוונתנו לכך שכל איש ישתמש בייחודיות שלו על פי דרכו. גם אם ייחודיותו רוויה סבל, הוא יכול להפוך אותו למקור כוח. זה מה שעשו רבים שבנו ארץ זו. אלא שבכל דור ודור חיים אנו מחדש מנת סבל פרטית ולצערנו גם לאומית. כל פרט יחליט מה יעשה במציאות זו. הציבור ישמש עורף לחיזוק הכוחות.

 

3. הבנת הזקנה ברמה של איברים

האיבר שמסגיר את הגיל הוא העור. הקוסמטיקה, הניתוחים הפלסטיים ותורת התזונה מלמדים איך לשפר מצב זה. יש טכניקות רבות ושונות, ומי שחשוב לו להשקיע בכך זמן, כוחות ומשאבים, יכול. האחרים צריכים להשלים עם העובדה, שיש פה עניין עם מטען תורשתי, ולרכך מעט את מרירותה על ידי טיפול שאינו עולה הרבה כסף וזמן: עיסוי עצמי, מסכות מפירות העונה או מדבש עם לבן או גבינה או ביצה.

 

איבר אחר שרושם היטב את הגיל אלו המיפרקים. הם חורקים וקשים יותר להנעה. אלא שכאן מתקיימת איזו אמת דיאלקטית: ככל שנניע את המיפרק יותר, במתינות, לאט, בהתאם ליכולתו הטבעית, כן ישתפרו ביצועיו. למה זו אמת דיאלקטית? כי הרי פעם לימדונו שמיפרק כואב צריך מנוחה, כי התנועה היא שהכאיבה לו. אך כיום ברור, שרק תנועה תשחרר את המיפרק מהתקשחות, מהסתיידות. התקשחות והסתיידות הן שתי תופעות שונות: התקשחות הינה תכונה של חלבון הבונה את הרצועות, את קופסית המפרק ואת הרקמה המייצרת את הנוזל הסינוביאלי, ובאין לחות החלבון מקשיח. הדבר דומה לקורי השינה העשויים חלבון, אשר כל עוד היה מרכיב של נוזל הדמעות, היה מומס בו; רק יצא מן הדמעות, ונהיה קורים קורים. כך גם הקורים הנוצרים בפינו אחרי שינה עם פה פתוח. בדומה, גם הצפורניים או השיער – כל עוד הם לחים, הם גמישים, ברגע שהם מתייבשים, הם מתקשחים ומתקצרים. לך ותמתח משהו שהתקצר ונהיה קשיח. קשה מאד.

 

הסתיידות, לעומת זאת, הינה שקיעת תרכובות סידן אורגניות על סיבי הגידים, על הרצועות, על קופסית המיפרק או על דפנות כלי הדם המגיעים אל המיפרק. הסידן מומס בנוזלי הגוף ומוסע איתם למקומות פעולה שם הוא חיוני: להקרשת הדם כדי שלא נאבד אותו במקרה של דימום סמוי, להעברת גירוי עצבי מהעצב אל השריר כדי שזה יבצע עבודה ועוד. אם ההסעה איטית מאוד – החומר שוקע. זה נכון כשמדובר בנהרות, ונכון גם בזרם הדם והנוזלים הבין-תאיים והבין-קרומיים. רק תנועה יכולה לשפר זרימה ולמנוע שקיעת חומרים. הסתיידות יכולה להיות תוצאה של תת-פעילות המיפרק, אך גם של עודף פעילות המיפרק. וכאן טענתנו נגד התעמלות, המעודדת אמביציה וממעטת ללמד האזנה לאיתותי הגוף: עודף פעילות מחייב ייצור עודף נוזל סינוביאלי, המכיל גם עודף סידן מומס. מיד אחרי ההתעמלות הנוזל יהיה אכן בעודף מיותר.

 

איבר אחר המסגיר גיל שמעל 65 הוא לעתים הלב; אצל אחרים זו דווקא הקיבה ואצל אחרים המעי הישר; יש מי שסובלת דווקא מגידול ברחם, ואחרת מצניחת הרחם; יש מי שמוטרד מהערמונית-הפרוסטטה, ואחר מוטרד מצניחת הכליה או השלפוחית.

 

בקיצור, נראה שלאנשים שונים איבר שונה משמש כראי לגילם או כנתיך, כלומר הנקודה החלשה הניתכת ראשונה ומאותתת שיש לעשות משהו למען שינוי-שיפור, להוריד מהעומס הכללי או לחזק את המערכת על ידי שינוי התנהגות. ש לעשות בדק בית. נהדר שיש לנו מאותת שכזה ואין לכעוס עליו או להשתיקו. יש לטפל בו בתבונה.

 

מי שאחרי שיקול זה החליט לנסות דבר אחר במקום ניתוח, כניסיון, כל עוד זה גופו שלו, הוא זכאי לקבל כל עזרה, כל סיוע מוסרי וגם כספי כדי לנסות את הדרך האחרת. כי הכי זול זה להיות בריא. ויום אשפוז עולה למישהו (קופת חולים, המדינה, חברת הביטוח, המשפחה) כסף, ומנצל משאבי נפש. אם אין ברירה, יש לנתח. אך קודם רצוי לברר אפשרויות אחרות, שלא משאירות צלקות.

 

האיברים המסגירים גיל הם בעצם האיברים המסגירים תת-פעילות ו/או פעילות מאומצת מדי, בלי לאזן אותה על ידי פעילות אחרת.

 

בצ'כוסלובקיה של ימי הנשיא מסריק היתה מודעות רבה לטיפוח האיש העובד. אגודות ספורט קמו כדי ללמד פועלי ייצור לאזן את התנועות המונוטוניות שהתחייבו מהתעשיות של אז על ידי תנועות אחרות, מאזנות. אם העבודה חייבה אותך להתכופף, הספורט הדריך איך להימתח. אם היית מתוח מדי, עשה כדי להרפות. אם היית רפוי מדי, עקב הישיבה, עשה כדי לחזק, למתוח וגם לכווץ. מעניין מהו כיום גורלו של הספורט לאיש העובד. אצלנו אגודת "הפועל" מזמן זנחה את הפועל, וודאי שאינה מטפלת בהגמשת האיש העובד ובחיזוקו. או אז לא נותר אלא "עשה זאת בעצמך". איך? על ידי הפעלה חכמה של כל אזור ושל כל איבר.

 

4. הבנת הגיל המתקדם ברמת המערכות

מערכת החושים בנויה מחמישה-עשר החושים. נכון שיש אנשים שראייתם משתבשת, מתקצרת; לעומת זאת ישנם אלו שראייתם היתה לקויה, ראו בעזרת משקפיים מקרבים, ועתה יכולים לוותר על המשקפיים בכלל. אומרים, שמי שמשקיע בתרגילים על פי שיטת בייטס, יכול להימנע משימוש במשקפיים. כלומר, זו אינה גזירה, או שזוהי גזירה לעצלנים ושלא יבואו בטענות לגיל.

 

יש מי שהשמיעה שלו נחלשת. אך יש כאלו אצלם היא דווקא מתחדדת, שומעים כל רשרוש וגם כל רכילות. אלו שאצלם השמיעה נחלשה – שיחפשו סיבות בכיווץ-יתר של השרירים שבאזור הצוואר, הפנים והלסתות, או בהפרזה בשמיעת מוסיקה בעוצמות גבוהות, במחזור דם איטי באזור הראש, אולי ינסו (בעצה רפואית – מקווה ששילמתי את מס השפתיים) לעמוד על הראש כדי לשפר את זרימת הדם שם. ויש עוד כמה עצות כדי למנוע חלק גדול מבעיות השמיעה שנחלשת.

 

לעומת זאת יש חושים שמתחדדים: חוש הקור וחוש החום. יש חושים שהגיל המתקדם ממש מתנכל להם ויש לתקן זאת מהר: השלמנו עם הרעבת חוש המגע! עם הרעבת חוש הריח וחוש הטעם, עם הרעבה קיצונית של חוש התנועה!

במקום זה "מטפחים" את חוש שיווי-המשקל על ידי ישיבה בכיסא-נדנדה.

אך הרי זהו קיפוח ולא טיפוח!

 

כדאי לעבור באופן שיטתי על כל החושים ולזהות מה השתנה לטובה ומה לרעה. חוש הכאב נהיה יותר רגיש לזיהוי כל שינוי, לכל גריית-יתר של החושים השונים. אך שטות היא לטשטש את המידע המגיע ממנו על ידי "תרופות" למניעת כאב!

 

המערכות המתאמות והמווסתות

דווקא עובדות יפה. תלוי כמובן בפרט הייחודי. באיזה מובן הן עובדות לרוב יפה? תפקידן לתאם את כל המערכות ואת המצבים שעברו שינוי במשך השנים.

 

שמונה תפקידים למערכת העצבים המרכזית:

 

א. הפיקוח על שבעה תהליכים חיוניים מכתיב שינוי קצב והתאמתו לפעילות.

 

ב. השינה והערנות עוברים שינוי: רוב האנשים (שמעבר לגיל 56 כאמור) מסתפקים בפחות שינה בלילה, אך יכולים, לרוב, להרשות לעצמם שינה במשך היום. הכי חשוב לא להתענות מאי-שינה וללמוד למלאה בתוכן: לקרוא, לכתוב, לנקות, לחשוב, להיזכר ולרשום את מה שבו נזכרנו, ולא לקחת תרופות לשינה! לא! לגלולות השינה יש השפעה קשה על הזיכרון, על יכולתנו לישון למחרת היום או להיות ערים כשנחוץ. גלולות השינה מבלבלות את הבלוטה ההורמונלית, בלוטת האצטרובל=אפיפיזה, הממונה על השעון הביולוגי של היממה. רמת הערנות אינה תלויה בגיל. היא תלויה בגורמים המעוררים.

 

ככל שמפעילים יותר חושים ומפעילים יותר את חוש התנועה הרי שהערנות משתפרת. הזקן המנמנם – זו אינה פונקציה של הגיל אלא של העובדה שלא פנינו אליו, לא הצבנו לו שאלות, נושאים, בעיות.

 

אך לפעמים עודף שינה הוא בריחה. כדאי לגלות ממה בורח האיש. פעמים עודף שינה או חוסר ערנות כשמצפים לערנות הוא גם בעיה של חילוף חומרים. גם על זה יש להתחקות, לא לוותר, לא להיכנע ולא להיכנס לסחרור של תרופות. הכרתי גברת מאוד מכובדת, חכמה, מקסימה, שרצתה תוצאות מהירות והסתבכה במעגל של תרופות לעירור ואחר כך תרופות להרגעה ולשינה. איך יכול הגוף, המוח, לדעת באיזו מהתרופות להשתמש?  שתי התרופות המשיכו לזרום בדם, והשאריות שלהן הוסיפו לשבש את מרכזי השינה והערנות עוד ימים אחרי נטילתן.

 

ועוד עובדה כדאי לדעת: בשינה אנו מאבדים כל תחושה של זמן; יש ואדם ישן דקות מספר, ומתעורר רענן כאילו ישן לילה שלם. ויש שאדם מתאונן: לא ישנתי כל הלילה, אך לאמיתו של דבר ישן גם ישן ואף חלם. הירגע, הגוף לרוב יודע מה וכמה נחוץ לו, ועם הזמן יתקן את שגיאותיו. תן בו אמון ואל תשבש שכלו!

 

ג. הרגשות לא בהכרח משנים את עוצמתם. האיש המבוגר אוהב ושונה, תאב ורגיש, פגיע וזקוק לחיזוקים. על פי דרכו האינדיבידואלית. נכון, יש לו "גאוות יחידה" והוא נוטה להיעלב בשם כל המבוגרים ולשאת סבלם. בסרטים צוחקים ובוכים, כועסים ומאושרים, ללא הבדלי גיל, כמו כולם. בחיים לא כל שכן.

 

ד. התפיסה החושית, אם נשווה אותה לשנים קודמות, גם מתחדדת וגם עלולה להיות יותר איטית. מתחדדת, כלומר פיענוח האינפורמציה יכול להיות יותר מהיר, תדרוך התגובה יותר חד-משמעי, ללא לבטים, אם המידע מוכר ומעוגן היטב במסלולי התפיסה, כלומר עבר פעמים רבות אותו מסלול. איש מבוגר יפענח מיד טעמים מוכרים. איש מבוגר לא יטעה בתנועות מורגלות על סמך מידע מוכר מחוש התנועה ומחוש שיווי-המשקל. גם מידע חדש אך דומה למוכר, יתעכל היטב; אולי אפילו יותר מהר מאשר אצל אנשים צעירים, כי מערכת האסוציאציות עשירה הודות לזמן שאיפשר למידע רב להצטבר. אפשרי שאיש מבוגר יחשוש לקבל מידע חדש שמא זה יאיים על מעמדו ועל הדימוי העצמי שלו. כך מסבירים את התופעה שפעם אנשים היססו ללמוד דברים חדשים. אולם בימינו מאד מקובל שצעירים כמבוגרים לומדים יחדיו, כל איש על פי הקצב האינדיבידואלי שלו. וכל איש בכל גיל מתחבל את תחבולותיו, איך לקלוט וגם לשמר מידע חדש.

 

ה. הזכירה והשיכחה. מקובל לחשוב שצעירים זוכרים בקלות והמבוגרים זוכרים עתיקות ומתקשים לזכור מידע חדש. אולי, אך לא בטוח. גם הזכירה תלויה בכושר הקליטה ובכושר השימור האינדיבידואלי. לכל גיל כמה יתרונות וגם כמה חסרונות. המבוגר מפתח מנמוטכניקות – טכניקות איך לזכור, ויתכן ויידרשו לו יותר חזרות או לימוד יותר איטי. גם בין הצעירים נמצא כאלו. "בהשוואה לעצמו כשהיה צעיר"? נוטים אנו לאידיאליזציה של עצמנו "כשהיינו צעירים". אינני בטוחה שזו כל האמת. עצה למי שרוצה וחייב לזכור: אם מקשרים את הזכירה עם התנועה: תנועות דיבור, תנועות כתיבה, חזרות בקול רם או על ידי עשייה – החור נשמר טוב יותר. המבוגרים משקיעים אנרגיה מיותרת בדאגה "אוי, שכחתי, אוי, זו הזיקנה"' וגם בדאגה ש"לא יתפסו אותו בקלקלתו, ששכח". הרבה אנרגיה מבוזבזת על התחזות עקרה זו.

שיכחה היא אולי מנת חלקם של המבוגרים יותר. והאמינו לי, כמי שעובדת עם צעירים כבר הרבה שנים, למדתי שגם צעירים שוכחים. אלא שהמבוגר מתבייש בכך יותר, כי מראש מחשידים אותו בשיכחה. מוחו וריגושיו כל כך עסוקים בחרדה מהשיכחה, עד כי ההטרדה הפנימית באמת מקשה עליו את הזכירה. מצד שני, צריך להיעזר בפטנטים רבים כדי לזכור מה שחשוב ולא להתבייש.

 

ו. החשיבה, שהיא עולם מגוון מאוד, מהבחינה הכמותית והאיכותית, אינה מפלה לטובת אף גיל. ואם כן, המבוגר חושב מחשבות המקרבות אותו לפתרון בעיות, או לחיפוש תשובות חלקיות לבעיות, ואילו לצעירים מתאים יותר להכריז הכרזה הנוגעת "לכל הקופה". מבחינת הפוטנציאל המוחי, הפחתת תאי המוח איה קובעת אלא קובעים מעגלי האסוציאציות, פוריות, ואומץ בחשיבה. לעולם לא ננצל את כל הפוטנציאל המצוי במוח תקין אף שעבר בלייה של הזמן. קובעים ההרגלים שהם חריטה של מעגלים מוחיים: מי שרגיל לחשוב, ימשיך לחשוב על פי הרגלו: חשיבה פורייה, פותרת, מקדמת, מקורית או עקרה, ממלכדת.

כל יום טוב להתחיל לחשוב אחרת, יותר נכון, באופן פוזיטיביסטי.

 

ז. תכנון התנועות ופיקוח על ביצוען לא בהכרח מושפע מהגיל לרעה. מבוגרים עלולים למעוד וליפול. וכמה צעירים נופלים? וקמים. נכון, שנפילה שלמבוגר עלולה לגרום לשברים שיתאחו לאט יותר. נסביר למה וגם למה לא. ילדים וצעירים מועדים, נופלים, מתקשים בביצוע תנועות, אלא שאנו יותר סלחנים עמהם. בעל מקצוע זריז באומנותו, נשאר זריז באומנותו גם בגיל מתקדם. מדפיסה בת 56 ובת 52 לא בהכרח יהיה ביניהן הבדל כמותי ואיכותי, ולא ברור לטובת מי יהיה ההבדל. גם נהג ונפח וצייר ופסנתרן ונואם (גם זו תנועה) כך. ובכל זאת, המבוגר מוטב לו לנוע לעט יותר, לא להיחפז. "מי שהולך לאט, רואה את הנופים משני צדי הדרך" לחש לי פעם חברי הקשיש, שהתאהב בקשישה (למה לא?).

 

אנו מדברים על תכנון התנועות, כי על ביצוען מופקדת מערכת התנועה.

 

ח. דיבור ותקשורת. יש מי שטוען שלמבוגרים קשה יותר לקשור קשרים חדשים. מי שרואה מבוגרים בפארקים קושרים ברצון שיחה עם כל מי שמתעניין בהם, או מוכן לכך, יחלוק על היגד זה. בבתי אבות פורחות אהבות צעירות. צעירים רבים מאד מתקשים ליזום קשרים, ואף חרדים מפניהם, ונסוגים מבחינת הבגרות והבשלות. מבוגרים שמחים לקשור קשרים עם גילאים צעירים יותר. החשש שקיים הוא בגלל "מה יגידו, איך יפרשו" ולא בגלל הגיל. הלוואי והצעירים ירצו לקשור קשרים חברתיים עם המבוגרים ולא יתקשו בכך. כל הצדדים ירוויחו.

 

עד כאן הפעילות של מערכת העצבים המרכזית.

 

מערכת העצבים האוטונומית מעצבבת את שש המערכות הפנימיות, במצבי סכנה (הסימפטיקוס) ובמצבים אחרים, שאינם סכנה (הפראסימפטיקוס).

איש צעיר עלול להיכנס במצבי סכנה להתקפי אסטמה, לפרפור בלב, לקבל שלשול או עצירות לפני בחינה. מבוגר יתרגש לרוב פחות. יתכן ותגובתו לא תהיה כל-כך מהירה כמו שהגיב בצעירותו, אך לא בגלל העצבים אלא בגלל מערכת התנועה. בכל זאת, ראיתי מבוגרים מתגברים על גנב ומבריחים אותו, אם הם נחושים בהחלטתם. ואם התאמנו מעט לקראת זאת. בארה"ב קמו קבוצות של נשים בוגרות, בודדות, שרצו להילחם ולא להיכנע אם אכן יותקפו. היו נמרות!

 

המערכת ההורמונלית עוברת שינויים המותאמים יפה לשינויים של הגיל. הורמוני המין (הפופולריים מאוד, לכן הזכרנום ראשונים), ימתנו היווצרותם ופעילותם, כי לפוריות יש גבול של גיל. רק לפוריות האישה. הגבר יכול להמשיך ולהיות פורה עד גיל מופלג. אך הורמוני המין שתפקידם איננו רק פוריות אלא נשיות בכלל, ימשיכו לתפקד, ולפעמים בחדוות נעורים, גם כשהנעורים פסו ונותרו רק הנעורים שבלב. הורמוני המרץ, הורמונים המווסתים את משק הסוכרים, את משק המלחים, את משק המים, את עמידתנו בעקה = סטרס, כולם ימשיכו לפעול כמיטב מסורתם.

 

משהו על הורמון הגדילה. האדם לא ממשיך לגדול. אך אותו הורמון עצמו ממלא עתה תפקיד של הורמון תיקון הפנצ'רים. למכונית משנת ייצור ישנה יש יותר תקלות על הכביש. אז צריך יותר הורמון לתיקון פנצ'רים. עושה זאת הורמון הגדילה.

 

כלל גדול הוא שכל ההורמונים עובדים בשיטת המשוב (משוב שלילי, במובן זה, שאם יש בדמנו הרבה הורמון, כי לא השתמשנו בו לתהליכים הרי שהבלוטה תייצר פחות). על כן רבותי, אתם רוצים הרבה הורמון-מרץ? תוציאו אותו, תשתמשו בו. אתם רוצים שהורמוני המין יעודדו את מיניותכם? תעודדו אתם את הורמוני המין על ידי התנהגויות סקסיות, לא על ידי הוספת הורמונים סינטתיים!!!

 

אתם רוצים לווסת נכון את בריאות העצמות? תפעילו את עצמותיכם על ידי תנועה.

 

מה עושה הגיל למערכות המגיבות? המערכות המגיבות תגובות אוטונומיות, כלומר שש המערכות הפנימיות, כלומר מערכת הדם, הלימפה, הנשימה, העיכול, השתן והמין? וגם המערכת המגיבה תגובות אוטומטיות ו/או רצוניות?

 

כולן עוברות להילוך יותר איטי. זהו המעגל, לפעמים מעגל קסם: פעילות איטית יותר של שש המערכות הפנימיות חייבת פעילות יותר איטית של מערכת התנועה אך פעילות איטית של מערכת התנועה גוררת אחריה פעילות איטית של המערכות הפנימית.

 

איפה ואיך ניתן לקטוע מעגל קסם זה? זו שאלה שאלתית. איטי יותר איננו בהכרח שלילי! יש בו גם חיוב. זוהי עובדה הקשורה בגיל. כדי שהעובדה הזו לא תקבל תאוצה שלילית, שלא נתדרדר לתגובות אוטונומיות איטיות מדי, צריך להבין מה עלולות להיות התוצאות וגם כמה לזרז, להזדרז. זרימה איטית של כל מה שנע במערכות הפנימיות, מביאה לשקיעת חומרים ולהאטת תהליכים. כלומר, יש חשיבות רבה ללמוד לזרז אותם ולהחזיקם ברמה נאותה.

 

מה עם מיני הבלוטות? הדמע, הרוק, הריר, הזעהת השומן והחלב?

בלוטת החלב יבשה. ולא לא, עשתה את שלה, ככל שרצינו ויכולנו.

בלוטות אחרות נכנסות להילוך איטי, מי בייצור ומי בספיגת העודפים בחזרה. בלוטת הדמע מתקשה גם בייצור דמעות (לא דמעות צער אלא דמעות לליחלוח העין) וגם בספיגת העודפים בחזרה.

את בלוטות הריר צריך לעורר מעט יותר בסבלנות, בעיקר בנרתיק שבקוטב הדרומי.

בלוטות הזיעה לא תמיד מצננות באותה היעילות, אולי גם לכן יש הסובלים יותר מהחום.

סבלנות רבותי, סבלנות. גם בלוטות השומן איטיות ועורנו אכן יבש. יש להשקיע בקרמים...

המערכת המגיבה תגובות אוטומטיות ותגובות רצוניות, מערכת התנועה

גם היא עשויה לרשום את הגיל הכרונולוגי, אך היא גם העיקרית שתשמש מנוף רצוני להתמודדות מוצלחת עם מחדלי הגיל האפשריים. לא כל מה שקשור בתנועה יואט עקב הגיל, וכבר הערנו על כך.

מה שנותר לנו להוסיף הוא כי יש להתאים ציפיות לגיל. אין לוותר על תנועה שהיא "אם כל חי", בוודאי מפתח לבריאות, אדרבא, יש להרבות תנועה ולגוונה. כל המרבה תנועות, לא באלימות אלא בשכל כמובן, הרי זה משובח.

 

5. הבנת הזקנה ברמה של רקמות

מה קורה עם הגיל לכל רקמה ורקמה, סך הכל ארבעה סוגי רקמות?

 

רקמת הציפוי, שהיתה חלקלקה כשנולדנו, עוברת חספוס. עם הזמן שוקעים עליה חומרים, היא עצמה מקבלת צלקות, מתחספסת. כתוצאה מכך, הזרימה על פניה שוב איננה זרימה קווית אלא זרימה עם מערבולות. במערבולת, כידוע, חלים כוחות צנטריפוגליים או צנטריפטליים, אלו כוחות הגורמים להפרדה של חומרים, וזה מגביר את השקיעה ואת ההתחספסות. זה משמעותי בכלי הדם, בכלי הלימפה, גם בצינורות הנשימה, בצינורות השתן וגם בצינורות המין, אולי.

 

החספוס של הדופן מתפרש על ידי חוש המגע המקומי כיובש, ומגרה לתגובות מוגברות של בלוטות הריר, המלוות לרוב את רקמת החיפוי.

 

בצינורות הנשימה נוצר יותר ריר וקשה לו יותר להיספג חזרה. אולי גם הדופן של צינור העיכול מתעבה ומצר את החלל בו עובר המזון או מקשה על ספיגת החומרים שנעכלו... מכך עלולה לנבוע תופעת מחלות-חסר, כמו חוסר ויטמינים או חוסר מינרלים (גם אנמיה).

 

זה ללא ספק משפיע גם על הצינור המייצר תאי-זרע, של גבר, או על הנרתיק של אישה בוגרת. אלו שינויים שהגיל הביאם. אך לא רק השנים (הגיל), אלא גם ההתנסויות שצברנו במהלך השנים. גם ההתייחסות שהתייחסנו לרקמה זו: עודפי שומן, עודפי עשן, עודפי משלשלים וכד', כל אלו "נרשמו" על ידי רקמת הציפוי בצינור המתאים...

 

רקמות השרירים: השרירים החלקים, שריר הלב, והשרירים המשורטטים בכולם – הצטברו או נבנו רקמות חיבור במקום ועל חשבון רקמת השריר. רקמות החיבור, בעיקר תאי השומן, מצטברות בין תאי השריר, בין המעטפות הרשתיות שם (האנדומיזיום, אפימיזיום, ופרימיזיום) וגם בתוך השריר עצמו, במקום סיבוני החלבון השרירי. רקמת החיבור עצמה גם כן עוברת שינויים קיצוניים, המקשים על רקמת השריר לתפקד. לא רק שומן, גם רקמות החיבור האחרות, המתרבות בין סיבי השריר, מקשות על עבודתו.

 

רקמת חבור סיבית תקשה עבודת הכיווץ וגם עבודת ההרפיה והמתיחה... מי שמתמיד בפעילות בה החל בגיל צעיר, השינויים אצלו לא היו קיצוניים, כלומר יוכל להמשיך בפעילות תנועתית. גם מי שהחלו בפעילות תנועתית מאוחר, אך קנו לעצמם הרגל והתמידו בו, השרירים יעמדו להם, הן בעבודתם האארובית והן בכושרם האנארובי. השרירי לא מתבלה על ידי הפעלתו אלא רק, או בעיקר, על ידי אי-הפעלתו. אך מתבלים מלוויו.

 

רקמת העצב: העצבים התחושתיים, העצבים התנועתיים וגם העצבים האסוציאטיביים לא בהכרח מושפעים מהגיל לרעה. הם מושפעים מהשימוש בהם או מאי-שימוש בהם.

 

ככל שמשתמשים בהם יותר הם שומרים על נעורים. ואילו אי-שימוש בהם או מחלה, הם הגורעים מכוחם. לא הגיל. הבנה זו חשובה מאוד לאור מה שמופץ בציבור, כאילו עצם הזמן גורע מכושר הפעולה שלהם. ולא כן! אך חוסר שימוש בהם, זהו רעל.

 

כדאי להעמיד את העובדות ברצף הנכון: נכון שאם לא פונים אל האדם היא מתוך התא, מגרעין התא, מהסודות הגלומים בכרומוזומים. לפעמים יש גם "טעויות דפוס". רוב הטעויות גורמות לתמותה וכלל איננו יודעים עליהן. ויש גם טעויות דפוס הרות אסון, אם הטעות היא בתאי המין מהם נבנה אדם חדש. ויש גם טעויות דפוס במהלך הגדילה, במהלך החיים כשכבר לא גדלים. תהליך סרטני נחשב לטעות הרת גורל כזאת. התאים הסרטניים הם תאים שאיבדו את מנגנון הבקרה שלהם בקשר להפסקת החלוקה. הם ממשיכים להתחלק ולגדול פרא, על חשבון תהליכים או תאים אחרים.

 

אצל אנשים צעירים תהליך בניית התאים גובר על תהליכי הרס התאים. לכן יש הוספת תאים, שינוי כמותי וגם איכותי במסת האיברים.

 

יש גיל, לא גיל כרונולוגי אלא גיל התנהגותי, כשהבנייה וההריסה מאזנים זה את זה. שוב איננו מוסיפים מסה לאיברים אך גם איננו מפחיתים מהמסה הכללית או איננו מפחיתים משקל של איבר אחד על חשבון הוספת משקל לאיבר אחר.

 

אחר כך יש גיל כשתהליכי ההרס, הפירוק (הקטבוליזם) גוברים על תהליכי הבנייה, על תהליכי האנבוליזם. אפשר להניח שעם התקדמות השנים, עם הגיל, מתרבות טעויות הדפוס של התאים. כל עוד יש איזון בין הבנייה ובין הפירוק, הבנייה תכסה על הטעויות. אך כשגובר ההרס ופוחתת הבנייה, ריבוי התאים השגויים ייתן את אותותיו. לכן רבים הם התהליכים הסרטניים אצל המבוגרים. למרבה הצער תהליך שגוי זה אינו פוסח גם על הצעירים. כולנו היינו מסכימים לתת משנות חיינו כדי שזה לא יקרה לצעירים מאתנו. אך זה קורה, ולא מעט. כי הטעויות מהזדקנות התאים אינן הסיבה היחידה, גם לא הסיבה העיקרית למחלה. אך חובה עלינו להזכירה גם בהקשר עם הגיל.

 

מתי מתחיל ביטוי זה של ריבוי הטעויות עקב הגיל? מי יודע. אולי מגיל עשר, אולי בגיל עשרים, ואולי בגיל 65.

 

למה מזדקנים התאים? לו הוצאנו תא אנושי מהגוף אל צלחת פטרי, הייתכן שלא יעבור את כל המעגל ולא יזדקן עד כדי התפוררות, מוות? לא. כל תא ותא בפני עצמו הוא בר תמותה.

 

ולמה? הסיבה המצויה ביותר היא צבירת חומרי פסולת בתוך המובלעות שבתאים, עד כי נמנע מהאברונים החשובים, הבולעים את הפסולת המטבולית, לבצע תפקידיהם. אמנם צוידנו בתאים מיוחדים לסילוק מיני הפסולת. מאקרופגים מסלקים פסולת של חלבון זר שפלש (חיידקים, וירוסים). אוסיאוקלסט הוא תא מיוחד, עשיר בחומרי פירוק (פרוטיאוליטיים), המפרק ומסלק תאי עצם שהתמקמו במקום לא להם, בתוך העצם. תאי בטא הם תאים מיוחדים בריאות, בנאדית הריאה, המסלקים על ידי בליעה כל חומר שעלול להזיק לתאים סביב. הם מתמלאים כל כך הרבה חומרי פסולת, עד שהם עצמם מתים ומוחלפים על ידי תאים חדשים בעלי אותה שליחות: לבלוע חומרים רעילים במובלעות שלהם.

 

(בכל גיל) ולא מגרים את חושיו גירוי משמעותי ולא סתמי, העצבים התחושתיים והעצבים האסוציאטיביים יירדמו. ולא נכון הוא שאיננו פונים אל המבוגר כי הוא לא קולט. הוא לא קולט כי איננו פונים אליו, איננו מגרים אותו. אם איננו מדובבים את הכושר האסוציאטיבי, את החשיבה המסתעפת ואת הפעילות המגוונת, אלא מצווים על האדם מונוטוניות, רקמת העצבים האסוציאטיביים תירדם, אולי אף תתנוון. לכן גם חשובה כל כך החשיבה האינטואיטיבית וטיפוחה, כי היא מפעילה הרבה דמיון, מקוריות, מעגלים חדשים מסתעפים ולא חד-כיווניים: "כתוב במחקר", "הרופא אמר"...

 

רקמות החיבור: זו רקמה פגיעה מאוד וגם הגיל נותן בה אותותיו. החומר הבין-תאי עובר בקלות שינויים, השינויים הם לרוב לכיוון של אובדן נזילות (נוזל הדם ונוזל הלימפה והנוזלים הבין-קרומיים), אובדן צמיגות, אובדן חדירות (רקמות החיבור התחוחות, הרשתיות-העוטפות את השריר), אובדן צפיפות וכושר הבידוד (רקמות הסחוס) ואובדן הקשיות יחד עם הארגון המופלא (רקמת העצם הספוגית והצפופה).

 

מכיוון שרקמות החיבור מלוות כל רקמה אחרת ומצויות בכל איבר, כולל איברי כל המערכות, הרי שכאן שורש השינויים עקב הגיל. לא רק כאן, אך הרבה מאוד כאן. הבנה זו חשובה גם להתנהגות.

 

שני מיני חומרים מאפיינים את רקמות החיבור: מיני החלבון וכמויות המים. לבניית מיני החלבון צריך חומרי גלם (חלבונים) וגם חומרי הפעלה: ויטמינים ומינרלים (מצויים בפירות, בירקות, בנבטים, בשמרים וגם במזון מן החי).

 

להבטחת כמויות המים צריך ... מים. וצנרת תקינה להובלתם של המים. לכאורה פשוט. אך הפשוט הוא די מורכב.

 

6. הרמה השישית להבנת התופעות הקשורות בגיל היא רמת התאים – רמה צלולרית.

תהליך היווצרות תאים ותהליך התחדשות תאים במקום אלו שהתבלו הוא תהליך מתמיד. די אם נזכיר שחיינו החלו מתא אחד ויחיד (הזיגוטה) ובמהלך תשעה ירחי לידה הגענו לגוף בעל ששים מיליארד תאים. משהו! ולא הזכרנו את התאים הרבים מיני ספור שלא נשארו בבניין האדם אלא התבלו והוחלפו.

 

תא דם, כדורית דם אדומה חיה כתשעים יום. תא עצם חי כארבע שעות ואחר כך מתבלה ומוחלף על-ידי תא חדש. תאי המין של הגבר נוצרים, נפלטים ונוצרים שוב בכמויות אדירות. תאי העור ותאי ציפוי המעיים משתפשפים ונהרסים ללא הרף וכך הלאה. בקיצור, תעשייה אדירה, עשירה מדהימה בהיקף, בזריזות, בטיב.

 

התאים נבנים ומשוכפלים על פי הדגם הבסיסי של כל סוג רקמה. ההוראה יש תאים סניטריים כאלו קבועים באברים שונים וגם תאים סניטריים נודדים: ליפוציטים, מונוציטים (מתאי הדם הלבנים, הלאוקוציטים) ועוד. אלא שהפסולת הנוצרת במהלך החיים הולכת כנראה מצטברת, הולכת ורבה ועבודת תאים אלו שוב אינה יכולה להדביק את הצריכה.

 

מבחינה זו יש הטוענים, ובצדק, שהרבה מאוד תלוי בהתנהגותנו. יש לטפל היטב ובתשומת לב ראויה בכל אותן מערכות העוסקות בסילוק הפסולת: מערכת העיכול המסלקת מה שלא הצלחנו לעכל, אם מקפידים על יציאות סדירות, מערכת השתן המוציאה פסולת חנקתית מהדם, מערכת הנשימה המשחררת אותנו מהפסולת הפחמתית, שמשנה את מידת החומציות של הנוזל הבין-תאי וגם התוך תאי. גם ניקיון העור חשוב כי גם הזעה משחררת מפסולת כלשהיא. אלא שדרכי ההובלה שבתוך הגוף ארוכים, מפותלים, קשה לסלק פסולת רבה כל כך. במהלך השנים היא מצטברת באיברים שונים באופן שונה אצל אנשים שונים. אותו איבר יהווה את ה"נתיך" שיקרוס לפני האחרים.

 

יש מי שאצלם המפרקים מהווים מסלקה, אצל אחרים הלב, אצל אחרים העור, אצל אחרים מערכת הנשימה או מערכת הלימפה. תבחרו מהאפשרויות הרבות.

יש מי שמבטיח שאם נעמיס על עצמנו פחות, נרבה לצום, נרבה להתנועע, זו דרך יעילה להפחית פסולת. ויש מי שמציע להשלים עם הבליה.

 

7.  הבנת תהליכי הזקנה ברמה של חומרים ושל אנרגיה.

מי הם ומה הם החומרים בעזרתם ניתן להבין יותר טוב את תופעת הזקנה. מהם הם התהליכים הביוכימיים המסבירים את התופעה?

 

א. עודף חמצון – חמצון גורם לפירוק. כשרוצים לשמר בשר או ירקות שלא יתקלקלו, שלא יחמיצו, מוסיפים כחומר משמר את האנטי אוקסידנטים.

 

בימים עברו מילאו תפקיד זה התבלינים או המלח או גם הדבש. בימינו יש חומרי שימור סינתטיים, שאולי משמרים את הירקות או את הבשר אך לא בהכרח מוסיפים לנו בריאות כללית.

 

לגבי האדם נמצא שכמה ויטמינים ממלאים תפקיד זה של אנטי-אוקסידנטים, תפקיד של האטת החמצון. ויטמין סי וויטמין אי תורמים למניעת החמצון, שומרים על נעורים, מומלצים כתוספת לשם חיזוק.

 

ב. חוסר חמצון או חמצון לקוי. עקב חמצון לקוי נוצרים חומרים הנחשבים רעילים "רדיקלים חופשיים". רדיקל חופשי היא שארית טעונה מטען חשמלי. אלא נוצרים בתהליך פירוק לא שלם, לרוב עקב מחסור בחמצן, עקב נשימה לקויה. המשימה היא לפרק את הרדיקלים החופשיים או למנוע היווצרותם. שיפור מחזור הדם ובעיקר שיפור מחזור הלימפה נחשב כסוד ההצלחה. המטען החשמלי של הרדיקלים והחופשיות שלהם מאפשרים להם להתקשר אל מבנים חיוניים כמו קרום התא, קרומים של אברונים בתאים, קרומים סינוביאליים שבמפרקים, ולשבש את תפקידיהם (להעביר חומרים או למנוע מעבר חומרים).

 

כמו כן, מתחברים הרדיקלים הטעונים אל קשרים כפולים שבמולקולות גדולות, פולימרים, ומנתצים אותם. כך נוצרת שרשרת תהליכים שיוצרת מרדיקל חופשי אחד שורה שלמה של רדיקלים חופשיים שממשיכים את תהליך ההרס, הבלגן, הפירוק. הם משבשים תהליכים חיוביים וחיוניים, מונעים קיומם או המשכם עד לסיום הנכון של אותו התהליך.

 

ג. הצטברות מולקולות שהן פסולת. למשל, כמוח עלול להצטבר ליפופוסצין: מוצר ביניים בפירוק שומנים. הוא ממש יוצר משקעים בצורת כתמים. כתם כזה אם נוצר באזור המתכנן תנועה, משפיע על תכנון התנועה. אם נוצר במרכז הערנות, מקשה על הערנות. בא שם במקום התאים החשובים לקיום אותה ערנות. באופן זה, פגעי הזקנה יתבטאו באופן שונה אצל אנשים שונים. תמיד עצוב. ליפופוסצין בנוי מ-50% ליפידים (דמויי שומן) ו-30% חלבונים.

 

אמילואידים הם חומרים בעלי צבע חום, המופיעים בעורם של אנשים מבוגרים ומהווים גם את המרכיב של כתמי זקנה במוחות. אמילואיד הוא מולקולה מורכבת, בנויה משלושה מיני חלבונים. אחד מהם הופך להיות חלבון אוטו-אימוני. במקור היה מיועד להגנה מפני חלבונים זרים, אך במקום זאת תוקף את החלבון שלי-עצמי, את חלבוני הגוף. כתמי הזקנה הנראים לעין, ומקביליהם שלא נראים לעין, כי מצטברים במוחות וחוסמים הזנתם של התאים, הינם סיבה לדאגה, אך על פי דרכנו, מוטב להתייחס ל"שטח" שנשאר עדיין ללא כתמי הזקנה החומים. נשאר המון! על אלו ועם אלו יש לעבוד.

 

ד. המרכיב העיקרי של חלבוני הגוף הוא הקולגן. מהווה 50% מכל חלבוני הגוף, שהם רבים מאוד ושונים. הקולגן נוטה לדפורמציה – שינוי צורה ספונטני: במצב תקין הוא בנוי כמו סליל מלופף סביב עצמו, בנוי משלושה חוטים שהם שרשרות של חומצות אמינו. הדפורמציה מתבטאת בפרימת הליפוף, שבירת הסליל ועוד נזקים הנראים רק במיקרוסקופ, אך תוצאותיהם ניכרים בבלייה של הזקנה, כי הקולגן משתתף בבניית תאי כל רקמות החיבור המשתתפים בבניית כל האברים (כמעט). בניית קולגן תלויה באספקת ויטמין C, וזה נמצא המון בפרי הדר.

 

נזק ברור של כל החלבונים הוא באובדן הנוזלים מתוכם. כי חלבון הוא מולקולה מיוממת, המחזיקה סביבה מולקולות מים. באין נוזלים, חסרים גם מים לחלבונים. כל ההסברים עד כה הם הסברים עם נימה אינטלקטואלית. מעניינים, חשובים, יש תמיד מקום להמשיך ולהסביר. אך עמנו הספקני והחכם שואל כעבור זמן מה: "נו, אז מה עושים???"

 

את העצות נארגן בשבע רמות:

איך להמעיט צרות ולהרבות שמחות מהגיל, איך להוסיף גיל לגיל. הפעם נתחיל מהסוף, מהרמה המולקולרית. שיפור חשיבה ברמה של חומרים. יש לספק:

• כל מיני ויטמינים נחשבים מונעי חמצון מזורז: וויטמין C, E גם חלק מקבוצת ה-B.

• כל מיני חומרי גלם חיוניים לפעילות המוח: לבניית האצטיל-כולין, הדופמין, הנור-אדרנלין, הפופספוליפידים למיניהם, האנדורפינים, הצפלינים, שהינם חומרים המעבירים מידע מתא לתא או ממרכז למרכז שבמוח (טרנסמיטר) הם חשובים לשיפור הדיבור,  לשיפור הזיכרון, לשיפור העירנות.

• חומצות אמיניות הן חומרי גלם לחלבוני מבנה (כל התאים) ולחלבוני פעילות (אנזימים, נוגדנים ועוד).

• מינרלים חיוניים הן להפעלת האנזימים והן לבנייה נכונה של העצם, השן, של כדוריות הדם ועוד.

• מים חיוניים לכל התהליכים וגם לשמירת הטמפרטורה שלא נתחמם ולא יגברו תהליכי החמצון = תהליכי הפירוק.

• הימנעות ככל האפשר, מכל מיני תרופות תמימות כמו ווליום להרגעה, כדורי שינה, כדורים נגד כאבים, כדורים להרזיה, להרגעה, אלו מזיקים ומקרבים את שיבושי הזיקנה! גם אם רופא רושם אותם!

 

שיפור ברמה של תאים ורקמות:

כל רקמה מהארבע שכבר דנו בהן, צריכה את המיוחד לה: כולן יחד צריכות חומרי גלם לתיקון

ולהשלמת התאים שנתבלו: חומרי גלם הם כל מה שמצוי במזון מגוון ובשתייה מרובה של מים.

לרקמת העצבים חיוניים גם ליפידים = חומרים מקבוצת השומנים. גם  ל-

רקמות חיבור וציפוי, כי בשומנים מומסים ויטמיני A וגם D . השומנים בונים את מעטפות העצבים,

בלעדיהם אין בידוד.

רקמת הציפוי זקוקה למיני רב-סוכרים כדבק (מוקופוליסכרידים, מוקופרוטאינים, סליחה על הלעז).

חומר הגלם לכך מצוי בפירות, בירקות, בפטריות, באצות, בשמרים, בנבטים, בגרעיני דגניים וקטניות.

רקמת השרירים צריכה חלבונים מגוונים ככל האפשר.

כולן יחד צריכים מים ולמנוע ניוון שומני...

כולם כאחד יתבלו מחומרים מגרים (זיהומים) ומאי-פעילות מאוזנת.

שיפור הבריאות ברמה של מערכות ואיבריהם:

כל מערכת צריכה לקבל מה שמגיע לה!

 

מערכת החושים צריכה לקבל גירויים מהנים, הרבה ככל האפשר ואולי גם מעט מרגיזים אך לא יותר מדי. וחשוב מאד להוסיף מילים כדי להעלות גירויים אלו למודע. לא די להריח, צריך לאמר, כפי שאומרת האמא שלנו (שלי ושל אחי)" "איזה לחם ריחני: איזו כביסה נקייה, עם ריח השמש והרוח: איזה תינוק ריחני – ריח האמא וחלב אם".

 

מערכות העצבים צריכות תנאים מתאימים כדי לתפקד – לפקח על תהליכים חיוניים כמו זרימת הדם וזרימת האוויר (הנשימה), זרימת אנרגיה מינית וכדומה; תנאים לשינה טובה ולערנות משמעותית, עם תכנים טובים; תנאים לזכור זיכרונות, להיזכר בדברים ובאנשים וגם לשכוח ושוב להיזכר; מערכות העצבים צריכות רגשות מסוגים שונים: אובייקטים לאהבה, לחיבה, גם לכעס ולזעם ולסימפטיה, להזדהות ולהסתייגות. ולהרגיש רגשות ולזכות בריגושים. חיונית למערכות אלו התקשורת והשיחה עם רבים ושונים. לא האזנה אלא שיחה. תקשורת משמעותית עם חפצים, עם אנשים ואולי גם עם בעלי חיים.

 

המערכת ההורמונלית (שמונה בלוטות מאוד מכובדות ועוד המון הורמונים שכל רקמה מייצרת על פי הצורך) זקוקה הן לחומרי גלם כדי לבנות הורמונים, או לזרימת דם משופרת כדי להגיע בזמן נכון ובכמות מתאימה לכל מקום שם ההורמון מפעיל, והן לפעמים, גם תזכורת על ידי עיסוי העור, עיסוי השרירים, עיסוי המוחות שבשכונתם מצויות אותן הבלוטות ההורמונליות.

 

כל שש המערכות הפנימיות צריכות פעילות מתונה, ללא תנודות קיצוניות. מה שמאפיין את המערכות הללו, וזה בולט אצל תינוקות וגם אצל מבוגרים אך נכון לגבי כל גיל, הוא שהמערכות הללו זקוקות לקביעות. קל להדגים זאת על מערכת העיכול – לאיש מבוגר קשה להסתגל למזונות חדשים וחריגים. גם מחזור הדם מוטב שייהנה מקביעות ולא יידרש למאמצים להעמיס על הלב או על הכבד. זה נכון גם לגבי שאר המערכות הפנימיות.

 

מערכת התנועה צריכה תנועה. חיונית לה, למערכת זו, תנועה. כל המרבה הרי זה משובח.     איך יידע כל איש מתי התנועה פחות מדי או יותר מדי? פשוט: מוטב לנוע תמיד קצת יותר משחשבת. קצת. יען כי התנועה היא המפתח לשיפור מחזור הדם לכל מקום וגם לקומה הכי עליונה, היא קומת המוחות! וגם לכל פינה נידחת כמו הפינות של הריאות. אנו ממליצים על תנועות גדולות, שיפעילו כל מפרק, כל שריר עמוק ושטחי, יעשו עיסוי טוב לבלוטות ההורמונליות וגם לקשרי הלימפה. איש מאוד מוגבל בתנועה יעשה טוב אם יניע אפילו אצבעות, כמה שיותר, ולאט לאט יגדיל את רפרטואר התנועות.

 

שיפור הבריאות ברמה של הפרט הייחודי

אפילו כשהולכים אל רופא ומקבלים הוראות מה לעשות ואיך, גם אז יש מקום-מה ליוזמות האישיות, אם במעקב אחרי התהליך ואם בהיעזרות בתנוחה מתאימה או בשעון ביולוגי אישי – בקיצור, מה שהתכוונו לומר, שאפילו עצה רפואית נוקשה צריכה את האינטרפרטציה האישית. סף סוף מינון התרופות או מציאת המחלה הדיאגנוזה, ניתנת על סמך איזה ממוצע, על סמך איזה סיכום סטטיסטי. אך תראו לי את האיש, האדם, שהוא ממוצע. שיקום. אף אחד לא קם. לכן חובה להיות שותף למעקב אחר תהליך קיום הבריאות, שיקום הבריאות, חיזוק הבריאות, הרי זו משימה המעניינת את כולם, את הרופא ואת הפונה אליו, לא כן?

 

כל פרט הוא ייחודי! כל פרט, בכל מצב התחלתי, יכול להחליט: מעתה ואילך אנסה לשפר בריאותי. גם קטוע איבר, או מקומט ומכופף מזקנה יכול לשפר, לא לשנות, לאו דווקא מהפכות. שיפור, קידום, יכול כל איש לעשות בעזרת על מיני מערכות: יש מי שישנה דרכי תזונה ושתייה, יש מי שישנה הרגלי תנועה ותנוחה, יש מי שיחליט לשפר מעט את שמיעתו או את ראייתו ולכך ייעזר בטכניקות מתאימות – בקיצור כל התחלה שווה את המאמץ שיושקע בה.

 

העיקר הוא הציפיות של כל איש מעצמו להיות מעט יותר בריא, ולא בהכרח על ידי ניתוח או ריפוי יקר מדי. ולפעמים אולי גם זה. חוכמה לעת עתה לא עולה כסף.

 

שיפור הבריאות ברמה של אוכלוסיה

שייכות משמעותית לקהילייה, לאגודה, למשפחה, לבית כנסת, לחברים למשחקי שש-בש, לנופשים על שפת הים, לקבוצות מתנדבים. להשתייך גם זה מפתח לבריאות. ציבור צריך לדאוג לחוקי עבודה, ליציאה לגמלאות או להימנעות מיציאה עקב גיל בלבד, יש להבטיח הכנסה מינימלית מכובדת, דיור מינימלי מכובד, תזונה מינימלית מכובדת, זכות לדרכי ריפוי לא קונבנציונליים, מטעם קופות החולים או קופות הגמל! והעיקר – יחסי אנוש מכובדים המכבדים .. כל גיל.

 

יש להבטיח את הזכות לחתום על צו למנוע הארכת חיים לצורכי מחקר או מתוך רחמים. מוטב מוות מתוך רחמים (דעה פרטית. מותר).

 

רצינו לעסוק בבריאות מלאת גיל לכל גיל

התחלנו עם "הגיל המופלג" ונראה לי שרמזנו על עקרון עקרוני. התאמתו לגילאים האחרים תהיה הפעם מחוץ לענייננו. אולם בל נשקר, לא לעצמנו ולא לאחרים. התייחסנו לגיל שמישהו תחם אותו על ידי גיל הפרישה ואנו הצטרפנו לתיחום זה. אם נוסיף עוד עשרים שנה ונהיה בגיל 85 התמונה תהיה שונה. בכל אחת משבע רמות הארגון יימצא שינוי כמותי ואיכותי. לא יותר גדול מאשר השינוי שבין 5 ו-25, בין 25 ו-45, בין 45 ו-65. עשרים שנים הם עשרים שנים.

 

איש זקן עייף מעצם השנים, מעצם הימים והלילות וכל שבהם. ובהחלט מתקרבים לגיל ולמצב הפרישה האמיתית, מהעולם הזה אל העולם הבא. תיאורו הוא מחוץ לתחום המיומנות שלנו. אך ההכנות הן כן בתחומנו כי הן נוגעות לאדם.

 

אגדות יפהפיות וחשובות חוברו על ידי עמים שונים על נושא זה: אין לחיות ואיך להסתלק מהחיים. האגדה החביבה עלי היא האגדה על הזקן שנטע חרוב. שאלוהו צעירים בלעג: למה לך סבא לטעת עץ? הן לא תזכה לראות את פירותיו. והזקן ענה: מצאתי עולם עם עצי חרוב, עלי להשאיר עולם עם עצי חרוב גם לבאים אחרי.

 

 

דרך צלחה,

ד"ר אילנה צור

​

​