בס"ד

העין האנושית


מבנה העין


קוטר גלגל העין הינו קרוב ל-2.5 סנטימטר והעין מסוגלת לנוע בתוך ארובת העין באופן חופשי בעזרת מערכת שרירים. באזור הגבות עצם הגולגולת בולטת, כדי להגן על העין מפני מכות.מדע הקטרקט

מדע הקטרקט

הקרנית השקופה, אשר נמצאת בחלק הקדמי של העין, מכסה את מי-הלשכות, האישון והקשתית. הקשתית היא המווסתת את כמות האור הנכנס לעין. האור עובר דרך הקרנית, האישון והעדשה, ואז נוצרת תמונה על הרשתית בחלק האחורי של העין. צורתה העגולה של העין נשמרת בעזרת הגוף הזגוגי (זגוגית), שהוא ג'ל שקוף הממלא את רוב גלגל העין.

 

העין החיצונית בנויה משכבה לבנה וחזקה הנקראת לובן העין (סְקְלֶרָה). לובן העין מתחבר להיקף הקרנית באיזור הנקרא גובלת. הקרנית בנויה מסיבים הדומים מאוד לסיבי לובן העין, מה שמעניק לקרנית חוזק ניכר. הבדל מהותי בין סיבי הקרנית ללובן העין הוא אי-סדר במבנה הסיבים בלובן העין אשר מונע חדירות לאור ואילו בקרנית הסיבים סדורים ושקופים.

 

הקרנית מקבלת אספקת חמצן ותזונה ממי-הלשכות ואין בה כלי דם המסוגלים לפגוע בשקיפותה. לכן, ניתן להשתיל קרנית של אדם עם סוג דם אחד בעינו של אדם עם סוג דם אחר וזאת מבלי לקבל דחייה מיידית עקב חוסר התאמה בין תאי הדם.

 

פנימית לשכבות החיצוניות והקשיחות של לובן העין נמצאת דמית העין, שהיא קרום דק ועשיר בכלי דם. הדמית אחראית על חילוף חומרים ואספקת חמצן לרשתית הסמוכה. בחזית העין מתחברת הדמית לקשתית ולגוף העטרה אשר אחראי על ייצור מי-הלשכות.

 

העין והמצלמה

פעולת העין ופעולת המצלמה דומות מאוד, למרות שהעין הרבה יותר סתגלנית ופועלת ברציפות כמעט בכל אור. הן בעין והן במצלמה, האור נכנס מלפנים ועובר דרך עדשה. בשתיהן מווסתת כמות האור המגיעה לעדשה: בעין על ידי הקשתית ובמצלמה על ידי הצמצם. הקשתית היא פתח שקוטרו יכול להשתנות כדי לאפשר כניסה של כמות אור גדולה או קטנה יותר. קרני האור העוברות דרך הקרנית והעדשה נשברות כך שנוצרת תמונה על הרשתית בתוך העין.

 

אבל כאן מסתיים הדמיון. התמונה במצלמה מתקבלת על ידי חיישן ונרשמת באופן מדוייק בזיכרון, ואילו ברשתית התמונה מתורגמת לאותות חשמליים המועברים למוח דרך העצבים. תאי העצבים של הרשתית דואגים למיין ולהבהיר את הדמויות שהם קולטים לפני שהן מועברות למוח. כמות המידע שהמוח מקבל מהעיניים הינה חלקית בלבד מאחר והמידע שהעין רואה מעובד בעין עצמה. עיניו של האדם משפרות את התמונות שהן רואות ומעבירות למוח תיאור מפורט אולם לא מדוייק של מה שהן קולטות. הבדל מהותי נוסף בין המצלמה לעין הוא בפעולת המיקוד. במצלמה העדשה זזה קדימה ואחורה עד שמתקבלת תמונה חדה, ואילו בעין נעשה המיקוד על ידי שינוי צורת העדשה. השינוי הזה אפשרי משום שהעדשה הטבעית גמישה עד גיל מסויים.

 

הקשתית

החלקים הבולטים ביותר בעין הם הקשתית הצבעונית והאישון, שהוא הנקודה השחורה במרכז העין. האישון הוא פתח באמצע הקשתית, והוא יכול להתרחב או להתכווץ לפי הצורך. באור חזק האישון מצטמצם, וכך הוא מגן על הרשתית מנזק. באור קלוש האישון מתרחב, כדי לאפשר כניסה של אור רב ככל האפשר לעין.


פתיחתו וסגירתו של האישון היא אוטומטית לגמרי, ופעולתו דומה לצמצם במצלמה. הקשתית עשויה משני סוגים של סיבי שריר חלק. שרירים אלה נמצאים תחת בקרה של מערכת העצבים הלא רצונית (אוטונומית). סוג אחד של שרירים מתפרס בתוך הקשתית בצורה רדיאלית (כוכבית). כששריר זה מתקצר (מתכווץ), הוא מושך את האישון וגורם לו להתרחב. שריר אחר מסודר בטבעות מסביב לאישון וכאשר הוא מתכווץ הוא גורם לסגירת האישון. המוח שולח הוראות לפתיחת וסגירת האישון בהתאם למידע שהוא מקבל על כמות האור המגיעה לרשתית.


צבע הקשתית הוא חום או כחול, או צירוף כלשהו של שני הצבעים. בתוך הצבע יש דוגמאות וסימנים משתנים, ואלה מיוחדים לכל אדם. כמו טביעות האצבעות, אין שני בני אדם שהקשתית שלהם זהה.

 

העדשה

עדשת עינו של האדם היא מיוחדת במינה. היכולת שלה למקד אור מצוינת, ובנוסף היא גמישה מאוד ויכולה לשנות את צורתה, ולהתמקד לפי המרחק. בזכות התכונה לעיל, העין יכולה להביט בעצם רחוק, ולעבור מיד למיקוד אל עצם קרוב הרבה יותר. העדשה משנה צורה כמעט בן-רגע, כך ששני העצמים נראים לנו חדים באותה המידה.


גודל העדשה היא כגודל גרגר אפונה. היא שטוחה מעט לפנים, צלולה מאוד ויש לה גוון קל של צהוב. עדשת האדם בנויה משכבות שכבות של תאים שקופים, כמו גלידי הבצל. מכיוון שהתאים החיים האלה רכים וגמישים, העדשה כולה גמישה ויכולה לשנות את צורתה בקלות. את השוליים החיצוניים של העדשה מקיפות רצועות דקות (זונולות) אבל יחסית חזקות מאוד, המחזיקות את העדשה במקומה בחזית העין, קרוב מאוד לקשתית. הרצועות האלה קשורות לטבעת של שרירי עטרה, המחוברים ללובן העין הקשיח, המכסה את העין. כשאנחנו מביטים בעצם קרוב, שרירי העטרה מתכווצים והלחץ על הרצועות המחזיקות את העדשה נחלש. העדשה תופחת ונעשית כמעט כדורית. כששרירי העטרה רפויים לגמרי, העדשה הרבה יותר פחוסה.


כשהאדם מתבגר, העדשה מאבדת את גמישותה והיא אינה יכולה לשנות את צורתה באותה הקלות כבעבר, ואז ייתכן שהוא יזדקק למשקפי קריאה.


לפעמים העדשה מתערפלת ואז אנחנו סובלים ממה שנקרא קטרקט (ירוד), היכול לגרום להפרעה רצינית בראייה. את ההפרעה הזו אפשר לתקן בעזרת ניתוח להחלפת העדשה, ניתוח קטרקט.

 

הרשתית

הרשתית היא שכבה של רקמה עצבית המרפדת את החלק הפנימי של העין ומספקת מעל 30% של הקלט החושי למוח. האור שנכנס לעין ממוקד על ידי הקרנית, עובר דרך האישון וממוקד שוב על ידי העדשה. מכאן הרשתית קולטת את התמונה והופכת אותה לסדרה של אותות חשמליים, העוברים למוח דרך עצבים. הרשתית מכילה מספר עצום של תאי-חישה מיוחדים הנקראים קנים ומדוכים. התאים האלה רגישים לאור. כל רשתית מכילה כ-125 מיליון קנים ו-7 מיליון מדוכים, המקובצים יחד בצפיפות. מיקומם בתוך הרשתית יוצא דופן, משום שהם ממוקמים עמוק בתוך הרקמה, והחלק הרגיש לאור קרוב לאחורי גלגל העין.

 

האור המגיע לעין צריך לעבור דרך סבך של סיבי עצב לפני שהוא מגיע לקנים ולמדוכים עצמם, הגורמים להיווצרות האותות החשמליים. מעל לקנים ולמדוכים נמצאת מערכת מורכבת של סיבי עצב, נאורונים, הנקראים תאי גנגליון. כל אחד מתאי הגנגליון קשור לקנים ולמדוכים רבים, וכן לסיבי עצב אחרים המובילים אותות מן העין אל המוח. מן העין יוצאים רק כ-800,000 סיבי עצב. האותות הבאים מן הקנים והמדוכים עוברים תהליך של הפשטה ו"ניקוי" בסיבי העצב שברשתית.


הקנים והמדוכים מפוזרים על פני כל הרשתית, אבל ישנו מקום הנקרא הכתמית המרכזית, שמצויים בו בעיקר מדוכים. הכתמית היא החלק הרגיש ביותר ברשתית, והיא המקום שבו "נראית" התמונה בבהירות ובחדות הגדולה ביותר.


ברשתית יש אזור קטן שאין בו קנים ומדוכים: זה המקום שממנו יוצאים סיבי העצב ועוברים אל עצב הראייה והוא נקרא הכתם העיוור.

 

קנים ומדוכים

הקנים והמדוכים הם תאים קטנטנים. מכל אחד מהם יוצא חוט דק המוביל לסיב עצב. הקנים הם תאים מוארכים ודקים, המכילים חומר שנקרא ארגמן הראייה או "רודופסין". כשארגמן הראייה נחשף לאור, מתחולל בו שינוי כימי והצבע שבקנה מולבן. התגובה הזאת גורמת להיווצרות אות חשמלי, והאות עובר אל סיב העצב הקשור לקנה.


הקנים רגישים מאוד לאור וממלאים תפקיד חשוב ביותר בראייה בלילה. הם מגיבים לאור לבן רגיל, וכל דבר שאנחנו "רואים" עם הקנים שלנו נתפס בגוונים שונים של אפור. באור חזק מאוד, יוצא ארגמן הראייה מכלל פעולה. צבעו הסגול חוזר אליו בהדרגה בחושך. זאת הסיבה לכך שכאשר עוברים ממקום מואר היטב למקום חשוך, העין זקוקה לזמן מה עד שהיא מתרגלת לאפלה.


המדוכים מופקדים על ראיית הצבע. כל מדוך מכיל אחד משלושה חומרים כימיים הרגישים לאור. החומרים האלה רגישים לאור אדום, צהוב-ירוק או כחול-סגול. כל הצבעים האחרים שאנחנו "רואים", הם צירופים של הצבעים האלה. המדוכים מאפשרים לנו לראות פרטים עדינים והפעלתם מתאפשרת אך ורק באור חזק יחסית.


במרכז הרשתית נמצאת הכתמית המרכזית ובה המדוכים צפופים מאוד. באיזור הזה, כל סיב עצב מחובר רק למדוך אחד או שניים. במקומות אחרים ברשתית, שם נמצאים רוב הקנים, כל סיב עצב מחובר בערך ל-300 קנים. פירושו של דבר, שהמוח מקבל הרבה יותר פרטים מן המדוכים שבכתמית, מאשר מן הקנים בשאר הרשתית.

 

הדברים שאנחנו רואים

כל עין מעבירה למוח "תמונה" נפרדת, ושתי התמונות מתמזגות לתמונה אחת. המוח רואה תמונה, שחלקה האמצעי מורכב מן המידע שמתקבל משתי העיניים. קצות התמונה נראים רק על ידי העין הימנית או השמאלית. פירושו של דבר, שהחלק האמצעי חד מאוד וסטראוסקופי. השטח כולו נקרא שדה הראייה.


שדה הראייה של כל עין הוא כמעט עגול, אבל חלק גדול ממנו מוסתר על ידי האף, למרות שרק לעיתים רחוקות אנחנו מודעים לכך. כששדות הראייה של שתי העיניים מתמזגים, נוצר שדה ראייה שצורתו צורת משקפיים. מכיוון שתאי הקנים והמדוכים הקולטים אור אינם מפוזרים באופן שווה על פני הרשתית, שדה הראייה משתנה לכל צבע. הקנים מפוזרים כמעט על פני כל הרשתית, ולכן שדה הראייה הרחב ביותר שלנו הוא בראייה של שחור-לבן. תאי המדוכים, כפי שכבר נאמר, מבחינים באדום, צהוב-ירוק או כחול-סגול. כל סוג מסודר בקבוצות שונות מעט, כך שראיית הצבע שלנו פחות מדוייקת כאשר אנחנו איננו מביטים ישר בעצם.


הראייה הטובה ביותר מתקבלת כאשר התמונה מוקרנת על הכתמית המרכזית, שבה נמצאים רוב המדוכים. בשולי הרשתית נמצאים בעיקר קנים, והם מפוזרים בדלילות. תפקידם של הקנים הוא בעיקר להבחין בתנועה. כשאנחנו מבחינים בתנועה, בעזרת הראייה ההיקפית, העיניים פונות ומביטות ישירות בעצם הנע, וכך נופלת התמונה על הכתמית ונראית בחדות.

 

נתיבי המוח

רוב פעילות המוח מתבצעת בשכבתו העליונה, באזור הנקרא קְלִיפָּה. חלק גדול בקליפה מוקדש לקבלת מידע מאברי החושים השונים, וחלקה של הראייה הוא הגדול ביותר. המידע החזותי מגיע למוח דרך שני עצבי ראייה. במקום שהם מתחברים למוח, הם גם נפגשים ביניהם ומחליפים חלק מהמידע שהם נושאים איתם. המידע מן החלק השמאלי של שתי הרשתיות עובר לצד השמאלי של המוח, והמידע מהחלק הימני של הרשתיות עובר לצד הימני של המוח. המעבר מתבצע בנקודה הנקראת תצלובת הראייה (כיאזמה). 


ברגע שהמידע נמצא במוח, הוא מועבר, שוב בעזרת סיבי עצב, אל קליפת הראייה, הנמצאת בחלק העורפי של המוח. כאן מפוענחים כל פרטי המידע, ועל ידי השוואת המסר של שתי העיניים, נוצרת תמונה אחת סטראוסקופית. כשאנחנו רואים משהו מימין לנו, האור הנכנס לעין נופל על צד שמאל של הרשתית, ומעובד על ידי צידו השמאלי של המוח. כלומר: עצם הנמצא בצד מסויים "נראה" על ידי הצד ההפוך לו במוח. ה"ראייה" היא תוצאה של היווצרות מערכת אותות חשמליים זעירים על פני קליפת הראייה. אם נגרה את פני המוח בכמויות קטנות של חשמל, נוכל "לראות" נקודות אור קטנות, שכל אחת מהן מקבילה לנקודה בה נגע החשמל.

 

תנועת העין

העין מותאמת היטב לארובה, אבל עליה לנוע בחופשיות כדי שנוכל להביט סביבנו בלי להזיז את הראש. גלגל העין העגול מונח על שכבת שומן ויכול להתגלגל ולנוע כמעט לכל הכיוונים. תנועותיו מוגבלות בגלל עצב הראייה הקצר, היוצא מגב העין ועובר דרך הפתח האופטי בארובת העין.


כל עין מונעת על ידי שישה שרירים, וכשהם פועלים בעת ובעונה אחת, הם יכולים להניע אותה לכל הכיוונים. אלה רצועות קטנות ושטוחות, המחוברות בקצה אחד ללובן העין, ובקצה האחר לארובה. ארבעה מן שרירים האלה נקראים שרירים ישרים והם מחוברים במרווחים שווים קרוב לחזית העין. שני האחרים כרוכים סביב גלגל העין והם נקראים שרירים אלכסוניים. כששרירים בצד אחד של העין מתכווצים, הם מושכים את גלגל העין והוא מסתובב בכיוונם. כך יכולה העין לנוע בכל כיוון: למעלה, למטה, החוצה ופנימה לכיוון האף. העין מסוגלת לפנות לכיוון האף במידה גדולה יותר מאשר בכל כיוון אחר, כדי לאפשר התלכדות, כאשר העיניים מביטות בעצם קרוב ו"מצטלבות". שתי העיניים נעות יחד, לפי הוראות הבאות מהמוח.

 

תנועת העיניים אחרי עצם נע היא תהליך מסובך לאין ערוך. המוח נותן פקודות מדויקות לשניים או שלושה מששת שרירי העין, ומורה להם להתכווץ בדיוק במידה הדרושה לתנועת העין.

 

העין חסרת המנוחה

העיניים שלנו לעולם אינן דוממות לגמרי. השרירים המופקדים על תנועותיהן מתכווצים מעט כל הזמן, והעין נעה בחוסר מנוחה, גם אם התנועות האלה מזעריות. אנחנו איננו מודעים לרעד הזה, אבל יש לו תפקיד חשוב. לו הייתה העין קבועה ועומדת, הייתה התמונה שמתקבלת בתוכה נשארת כל הזמן על קטע אחד של קנים ומדוכים ברשתית. האור היה מלבין את ארגמן הראייה ואת החומרים הכימיים האחרים בתאים האלה, והם היו נשארים לבנים. אותות חשמליים לא היו יכולים להישלח למוח, עד שהקנים והמדוכים יחזרו למצבם הקודם, לאחר המצאות בחושך יחסי.

 

התנועה המתמדת של העין גורמת לגירוי של קנים ומדוכים שונים. אלה שולחים אותות, והמוח מתרגם את כל התמונות הנעות האלה לתמונה בהירה אחת. התהליך הזה גם מונע מאתנו להבחין כל הזמן בכתם העיוור, שהיה עלול להסתיר מאתנו את הראייה. למרות שאנחנו שולטים בתנועות העין באופן יעיל מאוד, דרוש לנו פרק זמן מסוים כדי להניע את העין, ולעיתים יש בכך חסרון. כשאנחנו קוראים, העיניים מטיילות הלוך ושוב על פני הדף ונעות במהירות רבה. אבל קצב הקריאה שלנו נקבע לפי מהירות העין, ויכולתה לעקוב אחר האותיות, תוך כדי שמירת תמונתן על הכתמית המרכזית.

 

כהרף עין

הקרנית הרגישה זקוקה להגנה כדי שתשאר חלקה ושקופה. את ההגנה הזאת מעניקות לה הדמעות, המרטיבות ומסככות אותה באופן קבוע. מעל לכל עין, בצד החיצוני, נמצאות בלוטות דמעות, המפיקות דמעות בלי הרף. הדמעות נמרחות על פני כל הקרנית בעזרת העפעפיים, כאשר אנחנו ממצמצים בעין. הפעולה הזאת נעשית באופן אוטומטי כל 10-2 שניות, אם כי בדרך כלל אנחנו איננו מודעים לכך. בעפעף נמצאות בלוטות מיוחדות המפרישות על הקרנית חומר שמנוני, שמאט את התייבשותה.

 

הדמעות שומרות על צלילות הקרנית וגם מונעות את זיהום העין. נוזל הדמעות השקוף מכיל חומר חיטוי הנקרא ליזוֹזִים, המשמיד חיידקים וגופים אחרים הגורמים מחלות. הדמעות מתנקזות מהעין לתוך שקיק הנמצא בזווית הפנימית של העין. שקיק הדמעות מתכווץ ומתרוקן בכל פעם שאנחנו ממצמצים, ומתמלא שוב בדמעות, כמו משאבת יניקה. הדמעות זורמות לחלל שמאחורי האף, יורדות ממנו לגרון ונבלעות.


העיניים מוגנות היטב על ידי הריסים והעפעף. הריסים שומרים שדבר לא יתחכך בעין, ומאחר שהם רגישים מאוד למגע, הם גם מזהירים אותנו כשמשהו קרוב מדי לעין. המצמוץ הוא תגובה אוטומטית, המופיעה כשעצם כלשהו מתקרב פתאום לעין. הוא מתרחש במהירות רבה, ובדרך כלל לפני שאנחנו מודעים לסכנה. זאת תגובת התגוננות של הגוף, והיא נקראת רפלקס.

 

בעיות מיקוד

בגלל מבנה העין ודרך הפעולה שלה, העין מסוגלת לתקן טעויות במיקוד. העדשה יכולה לשנות את צורתה לשם מיקוד וחידוד התמונה, ולעיתים כאבי ראש טורדניים הם הסימן יחיד לכך, שהעין נאלצת לעבוד קשה מדי, כדי לתקן את הטעויות האלה, ולדאוג לראייה תקינה. לפעמים חלה תקלה בהתפתחות העין. מאחר שצמיחת העיניים היא איטית, ייתכן שליקוי כלשהו יתגלה רק בהדרגה.


אחד מהליקויים הנפוצים ביותר מן הסוג הזה הוא קוצר-הראייה, או בלועזית "מיופיה". קוצר-הראייה נגרם עקב התארכות גלגל העין או עקב כך שהעדשה או הקרנית קמורות מדי. בשני המקרים האלה, דמותם של עצמים רחוקים נופלת רחוק מדי לפני הרשתית, והתמונה המוטלת על הרשתית אינה ממוקדת. עצמים קרובים נראים בחדות כשקרני האור נשברות בזווית חדה, אבל העין אינה מסוגלת להסתגל דייה כדי להתמקד בעצמים רחוקים.

 

במצב של רוחק-ראייה, או בלועזית "הִיפֶּרמֶטרוֹפּיָה", העין קצרה מדי, או העדשה או הקרנית שטוחות מדי. במקרה כזה, התמונה מתקבלת מאחורי הרשתית. אדם רחק-רואי יכול לראות עצמים רחוקים בבהירות אבל אינו יכול למקד את הראייה על עצם קרוב. בעיה דומה מתפתחת עם ההתבגרות, כשהעדשה נעשית פחות גמישה ומתקבעת במצבה הפחוס.


האור הנכנס לעין מתחיל להישבר כשהוא עובר דרך המשטח העליון הקמור של הקרנית. אם הקרנית אינה עגולה לגמרי, היא משפיעה על שבירת האור, כך שהתמונה נמתחת או מתעוותת. הליקוי הזה נקרא אסטיגמציה (צילינדר).

 

עיוורון צבעים

המנגנון המאפשר לנו לראות צבעים הוא מסובך לאין שעור. הוא פועל בעזרת שלושה סוגים של תאי מדוכים רגישים לאור, הנמצאים ברשתית. האותות שהתאים האלה מפיקים צריכים לעבור מיון במוח, כדי שהוא יוכל לקבוע בדיוק איזה צבע ואיזו צורה אנחנו רואים. שיבוש זעיר במנגנון יכול להוביל לעיוורון צבעים כלשהו. רק לעיתים רחוקות מדובר בעיוורון צבעים מוחלט, שפירושו ראייה בגוונים של שחור ולבן בלבד.


ברוב המקרים מדובר בעיוות כלשהו של קליטת הצבע, בין אם עיוות קל ובין אם עיוות חמור, כמו למשל אצל אנשים שאינם מבחינים בין אדום לירוק. ברור שהליקוי הזה חמור יותר מאשר אי היכולת להבדיל בין צהוב לכתום, או תופעות קלות אחרות של עיוורון צבעים. עיוורון צבעים הוא מום תורשתי שמופיע בעיקר אצל גברים. באירופה ובצפון אמריקה לוקים בו 8% מן האוכלוסיה, והוא הרבה פחות שכיח אצל קבוצות מסוימות כמו האסקימוסים.

 

ייתכן שעיוורון הצבעים ייראה לכם מום רציני ומדאיג, אבל אנשים רבים לוקים בו ואינם מרגישים בכך, אלא אם כן נערך להם מבחן מיוחד, שמטרתו לגלות עיוורון צבעים. אפילו נהגים שאינם מבחינים בין אדום לירוק, לא שוגים כשהם מגיעים לרמזור, וזאת משום שהם מזהים את מיקום האור, במקום את צבעו.

 

תיקון הראייה

כמעט את כל ליקויי הראייה, הנובעים משיבוש אורך גלגל העין ועיוות העדשה או הקרנית, אפשר לתקן בעזרת משקפיים. משקפיים מתאימים שוברים את האור הנכנס לעין כך שהתמונה חוזרת לתיקנה.

 

לתיקון קוצר-ראייה יש צורך בעדשות קעורות. העדשות האלה דקות יותר במרכז מאשר בשוליים, והן גורמות לאור להישבר מהמרכז החוצה. מאחר שהאור מגיע עכשיו לעדשת העין בזווית אחרת, התמונה מתמקדת במקום הנכון: ברשתית.

 

ברוחק-ראייה, כשעדשת העין בדרך כלל שטוחה מכדי שתוכל לשבור את האור במידה מספקת, יש צורך במשקפיים בעלי עדשות קמורות, המגבירות את כושר השבירה של עדשות העין ומתקנות את התמונה.

 

באסטיגמציה מטפלים בעזרת עדשות שהקימור שלהן מבטל את הקימור הלקוי של פני הקרנית.

 

כשעדשות העין מאבדות את גמישותן ואינן יכולות להסתגל לראייה רחוקה וקרובה, יש לפעמים צורך להתאים משקפיים בעלי עדשות מיוחדות, רב-מוקדיות או כפולות מוקד. העדשות האלה בנויות כך, שכאשר העיניים מביטות ישר קדימה, הן יכולות לראות עצמים רחוקים בבהירות. כשהעיניים מושפלות, למשל בזמן קריאה, הן מביטות דרך חלק מסוים בעדשה, שמאפשר ראייה של עצמים קרובים.

 

עדשות מגע פועלות בדיוק כמו משקפיים, אלא שהן נמצאות סמוך לקרנית. הן קטנות ודקות מאוד, ועשויות מחומר שקוף. יש עדשות קשות, ויש עדשות רכות וגמישות.

 

צבעים מבלבלים

נראה שהעין והמוח משייכים צבעים בזוגות, כמו כחול וצהוב, או אדום וירוק. במובנים מסוימים, הצבעים האלה הם הפכים. אם נביט במשך 30 שניות בפס של צבע אדום עז, ואחר כך נעצום את העיניים, "נראה" את הפס בצבע ירוק למשך כמה שניות, לפני שהוא ייעלם. התופעה הזאת חוזרת גם כשמדובר בכחול וצהוב. הצמדים האלה נקראים צבעים משלימים. הצבעים המשלימים, שלא כמו צבעים אחרים, אינם מתמזגים היטב זה בזה. קל לתאר כחול-ירקרק, או צהוב-אדמדם, אבל קשה לתאר ירוק-אדמדם או צהוב-כחלחל.

 

העין אינה נתקלת בבעיה הזאת כאשר הצבעים מופיעים בצורת כתמים קטנים מאוד. תמונות הצבע במסך הזה מורכבות מאלפי נקודת קטנטנות בשלושה צבעים בלבד: אדום, ירוק וכחול. נקודות הצבע האלה ממוזגות על יד העין, כך שנוצרים צבעים ומשטחים חלקים שהמוח מסוגל לקבלם, בלי להתייחס לנקודות. גם אם נגדיל את הנקודות, נראה משטחי צבע, אבל רק אם נצמצם את העיניים, כך ששולי הנקודות יהיו מטושטשים.

 

למראית עין

התפיסה הראייתית שלנו איננה בהכרך זהה למה שנמצא לנגד עייננו. המוח רגיל לפרש את המידע החזותי ולבנות ממנו תמונה מוכרת. לעיתים קרובות, החלק המודע של המוח מייצר מציאות מדומה ומנסה לכפות סדר מסוים על מידע חזותי שניתן לפרש אותו ביותר מדרך אחת.

 

לדוגמה: באוסף הכתמים המסובך הזה יש רק רמזים חזותיים מעטים, ובכל זאת המוח אינו מתקשה כלל וכלל ולהבחין כאן בדמות הכלב הדלמטי ואף בפני אריה נוספות. המוח מיומן בפירוש התמונות ויצירת "משמעות" בכל דבר שאנחנו רואים.

 

הדברים שאנו רואים עם קטרקט

 

לחצו להמשך

 

 

לקביעת תור לבדיקה,

השאירו פרטיכם וניצור עמכם קשר תוך שני ימי עבודה.

במקרים דחופים יש להתקשר ישירות למרפאה.